למי צריך להכיר תודה?

"בכל אותה תקופה ארוכה של סבל וייסורים קשים, כשהוא בסכנת חיים ועובד עבודות פרך ביערות סיביר, לא שכח הרב וידנפלד את הצורך להודות למי ששלח לו חבילת מזון"

 

את הסיפור המפעים הבא סיפר הגאון רבי יעקב אורנשטיין, ראש ישיבת מתיבתא בלונדון, כשדמעות של התרגשות זולגות מעיניו:

בתקופת השואה, פרסם ארגון 'הצלב האדום' רשימה של יהודים הנמצאים ברוסיה לאחר שנמלטו מאזורי הלחימה בהם ריחפה סכנה גדולה על ראשיהם, והציע לאנשים מרחבי העולם לשגר להם חבילות סיוע ומזון.

"קראתי את הרשימה", מספר הרב אורנשטיין, "וגיליתי שם מוכר – וידנפלד. היה זה שם משפחתו של הרב מטשעבין, רבי דב בעריש וידנפלד, ולא ידעתי אם אכן מדובר בו או ביהודי אחר הנושא גם הוא את אותו שם משפחה. החלטתי לשלוח לו חבילת מזון, ועשיתי חשבון שבכל מקרה מדובר במצוה גדולה, אם זה הרב הידוע וגם אם לא, בכל מקרה מדובר ביהודי שצריך עזרה ואם אני יכול לעזור, אני לא מהסס".

נציין רק שהגאון רבי דב בעריש וידנפלד, היה אחד ממנהיגי היהדות החרדית בתקופת השואה וביתר שאת לאחריה. הוא הקים את ישיבת 'כוכב מיעקב' שפועלת עד היום בירושלים, ונחשבת לאחת הישיבות המפורסמות אשר מדי שנה נרשמים אליה מאות תלמידים המבקשים ללמוד בה, ורק חלק קטן מהם מתקבל לשורותיה.

הרב וידנפלד התגורר בפולין לפני מלחמת העולם השניה, ועם פרוץ המלחמה מיהר להימלט לרוסיה, לאחר שנאמר לו שקיים חשש כבד לחייו. זאת, משום שבעיתון הנאצי הידוע לשמצה 'שר שטרימר' פרסמו פעם מאמר שעסק בקורותיו של הרב וידנפלד, והתירו אותו כ'גדול התלמודיסטים בעולם' – כלומר המומחה הגדול ביותר ללימוד התלמוד הבבלי.

הנאצים יימח שמם, רצו להשמיד את העם היהודי כולו. אבל הם הבינו שכדי להצליח במשימתם, הם צריכים בראש ובראשונה לחסל את ההנהגה היהודית, ובהתאם לכך הם נהגו לעצור ולרצוח קודם כל את רבני הערים והקהילות, ורק לאחר מכן פנו 'לטפל' בשאר היהודים.

ברוסיה שהה הרב וידנפלד שלא כחוק, משום שלא היתה לו אזרחות רוסית או אשרת שהייה בשטחי רוסיה, ולכן לאחר שהתגלה על ידי השלטונות הרוסיים, הם העבירו אותו לעבודות פרך באחד מיערות סיביר.

במשך שנים עבד ביערות סיביר עבודה מפרכת מצאת החמה ועד רדת החשכה, כשיחד אתו עובד גם חתנו, בעלה של בתו, הרב ברוך שמעון שניאורסון. בעודם עובדים בקור הסיבירי, הם למדו תורה בעל פה תוך כדי, חזרו על תלמודם והתווכחו ביניהם בדברי תורה.

בהמשך הועבר לבוכרה, לשם הוגלו יהודים אזרחי פולין שהיו אז בשטחי רוסיה, ורק אחרי שנים הגיע לארץ ישראל.

ממשיך הרב אורנשטיין את סיפורו: "מספר חודשים לאחר סיום המלחמה, הגיע אלי מברק ללונדון: "היום הגעתי לחיפה, תודה על המזון ששלחת. וידנפלד".

"בכל אותה תקופה ארוכה של סבל וייסורים קשים, כשהוא בסכנת חיים ועובד עבודות פרך, לא שכח הרב וידנפלד, הגאון מטשעבין, את הצורך להודות למי ששלח לו חבילת מזון. הוא שמר את הכתובת וחיכה להזדמנות הראשונה שתיפול לידיו, כדי שיוכל להודות לשולח המזון. ברגע בו דרכו רגליו על אדמת ארץ ישראל, הוא מיהר בראש ובראשונה להודות לי… ממנו אנחנו צריכים ללמוד כמה חשובה היא הכרת הטוב למי שעזר וסייע לנו".

נוסיף רק ונספר שהרב וידנפלד הגיע לישראל כאדם פשוט, ולא סיפר לאיש מי הוא ומה היה מעמדו הרם והבכיר לפני המלחמה. רק אחרי תקופה זיהה אותו הרב בצלאל זו'לטי, מרבני ירושלים, ומיהר לפרסם שהגאון מטשעיבן נמצא כאן בארץ, ואיש אינו יודע על כך. בתוך זמן קצר כבר הקים הרב מטשעיבן את הישיבה המפורסמת, והפך לאחד ממנהיגיה הבכירים של היהדות החרדית בארץ הקודש.