בעומק האדמה ועומק העבירות

איך הייתם מרגישים אם מישהו היה מניח אתכם בתחתיתו של בור בעומק 700 מטרים, מכסה אתכם מתחת לכמה מיליוני טונות של עפר וסלעים, ומשאיר אתכם שם, קבורים בבטן האדמה, בלי מים, מזון או חשמל? אלו מחשבות היו רצות לכם בראש בעודכם יושבים באפלה, יודעים שאין כל סיכוי שמישהו יציל אתכם בזמן וסופרים את הרגעים שנותרו עד ששאריות המזון יאזלו והרעב יתחיל לשלח את ציפורניו האיומות…

 

מפחיד, לא?

 

זהו בדיוק המצב שבו מצאו את עצמם קבוצה בת 33 כורים בצ'ילה לאחר שגג המכרה בו עבדו קרס תחתיו וקבר אותם במעבה האדמה כשהם מנותקים לחלוטין מכל מגע עם העולם החיצון.

 

די היה בחשבון פשוט כדי להביא אותם למסקנה שמבחינה ריאלית סיכויי ההצלה שלהם שואפים לאפס. בהיותם כורים מנוסים הם ידעו שכרית מנהרת חילוץ היא משימה שתארך כמה חודשים בעוד שתוחלת החיים שלהם נמדדת בשעות או בימים ספורים. מדוע להתאמץ כאשר בכל מקרה המוות הנורא ממתין להם מעבר לפינה?

 

אבל חבורת הכורים סירבו להיכנע למר גורלם. הם החליטו להיאבק על קיומם כנגד כל הסיכויים. ראשית כל, הם חברו את מערכת החשמל ששרדה את המפולת למצבר של טרקטור שהיה ברשותם. לאחר שהצטיידו באור הם ערכו חיפוש מקיף בכל מנהרות המכרה וריכזו את כמות המזון הקטנה שמצאו. בנסיבות נורמליות אמור היה המזון להספיק ליומיים בלבד אבל הכורים חילקו אותו למנות זעירות מהם טעמו רק פעם ב-48 שעות. מה שלא פחות חשוב, הם מינו אדם שהיה מופקד על המוראל הקבוצתי. בכל פעם שאחד מבני החבורה נתקף ביאוש או דכדוך היה זה מתפקידו לעודד אותו ולהפיח בו תקווה.

 

שלושה שבועות לאחר קריסת המכרה הגיעו השלטונות למסקנה שאפסו הסיכויים למצוא ניצולים חיים. השאלה היחידה שנותרה הייתה איך לבשר את הדבר לבני המשפחה. ואז, ביום ה-21 לאסון ראש קידוח שסטה ממסלולו חדר לחלל התת-קרקעי בו שהו הכורים. כאשר שבה המקדחה לפני הקרקע מצאו עליה הקודחים פיסת נייר מודבקת בה מדווחים הניצולים כי עודם בריאים ושלמים.

 

נקל לשער את גל האופוריה ששטף את 'עיר התקווה', עיר אוהלים שקרובי משפחותיהם של הכורים הקימו באתר החיפושים.

 

לעיתים, כשאדם בוחן את גודל משימת התשובה המוטלת עליו מחלחלת לליבו תחושה של ייאוש וחדלון. אנחנו קבורים בעומק 700 מטרים מתחת לאדמה כשמיליוני טונות של חטאים ועברות מפרידות בינינו לבין אבינו שבשמים. איזה סיכוי יש לנו להבקיע את המחסום האדיר הזה? כיצד נעז לדמיין את האפשרות שמישהו יבוא לחלץ אותנו?…   

 

ועם כל זאת חובה עלינו לדעת שזהו בדיוק כוחה האדיר של התשובה. יש לנו אב רחום שרוצה לחלץ אותנו מבור החטאים. הוא איננו דורש מהאדם הרבה. הוא אומר לו: "פתח לי פתח כחודו של מחט" – תנו לי את החרך הקטן ביותר דרכו אוכל להזרים לכם חמצן רוחני, "ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" – אתם כבר תזכו לסיוע אדיר שיפרוץ את כל המחסומים.

 

אסור להתייאש, אסור להשלים עם המצב.

 

השנה, אנחנו מתחילים לחפור את מנהרת החילוץ הפרטית שלנו. עקב בצד אגודל, שלב אחר שלב, אנחנו חותרים למעלה. עוד שיעור תורה, עוד לימוד בחברותא, עוד הנחת תפילין ועוד ברכה בכוונה. הדרך אל החופש עודנה ארוכה, אבל מובטח לנו שנקבל עזרה מלמעלה. לא ירחק היום ונראה את האור שבקצה המנהרה.

 

עיר התקווה ממתינה.