מדברים עם אלוקים

התסריטאי אור ישר, הצלם אלון פרנק
והשחקן גילי שושן בשיחה גלויה
הגדל

 

התסריטאי אור ישר, הצלם אלון פרנק והשחקן גילי שושן, שלושה בעלי תשובה מפורסמים בשיחה גלויה על עולם התשובה, על עולם הסרטים והזוהר ועל הקשיים האישיים - אך הם לא מתחרטים לרגע


אור ישר, לשעבר צעיר חילוני נמרץ השקוע רובו וכולו בעסקי התקשורת, אהב מאז ומעולם את תחום הצילום. לא מעט טענו שהוא "נולד עם מצלמה ביד". בצבא שירת ביחידת הצילום של דובר צה"ל ובעוד חבריו מסרו את נפשם תחת פגזי מרגמות, התעסק הוא בסצנות ובזוויות.

 

"נולדתי בבית חילוני שאינו יודע דבר על יהדות", הוא מספר. "בבית הספר הייתי רק נוכח. שנאתי את הלימודים. למרות כל זאת לאבא היה חשוב מאוד שאלמד מקצוע, הוא רשם אותי לאוניברסיטה, הפציר בי ושילם ממיטב כספו על לימודיי, הצלחתי לבסוף להגיע לשלב הסיום.

 

"בשלב זה, הודיעו לנו באוניברסיטה כי על כל אחד מאיתנו ליצור סרט גמר בנושא הקרוב לליבו. החלטתי להשקיע, ובסופו של דבר יצאתי עם סרט מהפכני שהתקבל באהדה עצומה בקרב הקהל החילוני בארץ. הוא הוצג במשך תקופה ארוכה ואני הייתי שיכור מניצחון.

 

"מהר מאוד מצאתי את עצמי מטפס בסולם ההצלחה, מביים סרטים וקוצר תשואות, כל זאת בעודי צעיר. הייחודיות הגדולה בסרטים שלי הייתה בכך שאהבתי מאוד לבחון גבולות ולהראות דברים שנמצאים בשולי החברה. שלוש פעמים הגיעו סרטים שביימתי עד לבג"ץ כדי לקבל אישורי הקרנה, כיוון שהיו אלו סרטים העלולים להתסיס רבים מן הציבור".

 

ההצלחה המשיכה להגיע. אור מספר כי באחד הימים הוא קיבל הצעה שלא ניתן לסרב לה- בימאי ראשי לסדרת סרטים יוקרתית, שקטעים מתוכה יצולמו בחו"ל. "לא היה לי ספק שאני חוטף את העבודה, וכך, לצד כל המטלות הנוספות שהיו לי, מצאתי את עצמי טס, לפחות פעם בחודש, מצלם וחוזר.

 

"באחת הפעמים שחזרתי, ציפו לי בשדה התעופה כמה חסידי ברסלב, מישהו שלח אותם וסיפר להם שאני מומחה בצילום. בידיהם אחזו מצלמה וביקשו שאסביר להם איך לצלם בה כי הם נוסעים לאומן. היה זה שבוע לפני ראש השנה, ולא היה איכפת לי לעזור. פנינו לצד והתחלתי לתת הסברים. שמתי לב שהם מביטים בי בעיניים קרועות לרווחה ואז אמר לי אחד מהם: 'קל לנו יותר לתת לך כרטיס לאומן מאשר ללמוד לצלם'.

 

 

מצאתי את עצמי ניצב באומן

"כבמאי מותש שרק הרגע חזר מצילומים, הדבר האחרון שהתאים לי היה להצטרף לחבורה הזו. ניסיתי בכל כוחותיי להוריד אותם מהרעיון, אך הם פשוט לא הקשיבו. כבר למחרת היה הכרטיס בידי ובראש השנה מצאתי את עצמי ניצב באומן, בוהה ולא מאמין מול המראות המרגשים ביותר שקיימים במציאות. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי עוצמה רוחנית ונשמתי את אהבת ישראל, הרבה דברים פנימיים עברו בתוכי באותו ראש השנה והתחברו יחדיו. בסופו של דבר יצרו הצילומים הללו את הסרט הראשון שהופק במגזר החרדי על אומן בראש השנה. במקביל הם גם יצרו חסיד קטן ונלהב שהחליט חד משמעית, כי אם זוהי האמת אז מוטל עליו לדבוק בה.

הקב"ה מקשיב

"אבל היו לי עדיין הרבה ספקות ותהיות. למחרת ראש השנה שהיתי עדיין באומן וחברים המליצו לי 'לצאת להתבודד', כלומר ללכת לדבר עם השי"ת. הם הסבירו לי שזה בעצם כמו לדבר לעצמך, רק שיש מישהו נוסף ששומע את הדברים. בתחילה זלזלתי, הרי כל החיים אני מדבר עם עצמי, אך בכל זאת החלטתי לנסות.

"יצאתי אל האגם והתיישבתי בין כמה עצים. פתחתי את פי והבעתי את מה שעלה בדעתי: 'ריבונו של עולם, המליצו לי לדבר איתך, אבל קשה לי להאמין שאתה באמת שומע אותי', ואז בתעוזה של חוזר בתשובה הוספתי: 'אני רוצה לראות סימן לכך שאתה באמת שומע', סיימתי לדבר. קמתי ממקומי וגיליתי מחזה מרהיב- קרני השמש ירדו בין העצים ובאותו רגע עלו מן הקרקע עשרות פרפרים לבנים שחגו סביבי.

 

"עד עכשיו אני רועד כשאני נזכר בכך. היה זה מחזה מרטיט וחשתי שריבונו של עולם באמת ובתמים מקשיב לי. התחלתי ללכת והפרפרים ליוו אותי במחול. עצרתי- 'ריבונו של עולם, קיבלתי את הרמז, אני מאמין בך', ובאותו רגע הם פרחו והתעופפו. לא הייתי צריך יותר, ואכן, ברגע שחזרתי לארץ, הודעתי למשפחתי ולחבריי באופן חד משמעי שאני 'הופך לדוס'.

"במשך השנה שלאחר מכן התקרבתי ליהדות וברוך ה' מאז ועד היום אני מדבר עם הקב"ה לא רק על שפת האגם אלא מידי יום ביומו".

אור אין סוף

צעד אמיץ תגידו? אין ספק. גם גילי שושן, שחקן מוכשר שבמשך שנים ריתק את כל המדינה בהבל פיו, מגדיר את תהליך החזרה בתשובה במילים הללו, וזאת לאחר שהוא בעצמו זכה להעפיל במעלה הסולם הרוחני דווקא מתוך עבודתו על הבמה.

"התמחיתי במשחק החל מגיל שמונה עשרה", הוא נזכר. "כבר מהרגע הראשון היו לי שיגעונות גדלות, תכננתי להיות לא רק שחקן אלא גם במאי, סופר ומשורר, הרגשתי שאני עומד להיות טוב יותר מכולם, כי כל אלו שעוסקים בתחום עובדים רק במשהו אחד, ואילו אני מציע שילוב של כל התחומים.

 

"הצלחתי להתקדם, רצתי מאודישן לאודישן, השתתפתי בימי צילום וראיתי אולמות מלאים, אך עדיין לא הייתי מרוצה. קיבלתי המון מחמאות אך גם מחאות. פתאום הבנתי שכל החיים שלי הם בעצם מרוץ גדול אחרי האגו העצמי, הכסף, הזוהר והתהילה. התחלתי להבין שצריך להיות משהו אמיתי יותר ששווה לעבוד בעבורו, חיפשתי את הרוחניות, שיוועתי לאמת.

 

"באחד הימים ישבתי בביתו של חבר ונתקלתי בספר 'עץ חיים'. פתחתי אותו והמשפט הראשון שנגלה לעיניי היה מפעים: 'דע, כי טרם שנאלצו הנאלצים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות, ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, ולא היה אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה אור אחד, פשוט שווה בהשוואה אחת פשוטה, והוא הנקרא 'אור אין סוף'.

"קראתי את הדברים וחשתי הלם מוחלט, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בטקסט שמתייחס למציאות אחרת שהייתה בעולם, ובאותה מידה למה שיהיה פה בעתיד, וברוך ה' מאז ראיתי עולם חדש".

 

כמה לא מפתיע לגלות שגם הצלם אלון פרנק ששימש צלם הבית של תוכניות חילוניות ידועות, זכה להגיע דווקא מתוך מצלמתו אל נקודת האור האמיתית.

"כסטודנט למדתי באוניברסיטת תל אביב והתמחיתי בצילום. הצלחתי מאוד, אך כצלם בעל נקודת מבט חזקה על ההוויה, הרגשתי שלא ייתכן שכל העולם מסתיים במה שאני רואה, הבנתי שצריך להיות משהו מעבר לכל הדברים הללו, והתחושה הזו גרמה לי להחליט בסיום הלימודים שאני לא מתחיל לעבוד אלא נוסע לחו"ל לחפש תמונת חיים מלאה.

 

"יצאתי לדרך, ביקרתי בכל המקומות שבהם אפשר לבקר, ראיתי באמת הכול וניסיתי את כל השיטות מלבד היהדות, כי היא נראתה לי הכי פחות מושכת. לבסוף חזרתי לארץ בתחושה של אין ברירה, עליי להמשיך. אלא שאז, דווקא בתוך תל אביב החומרנית פגשתי חבר שביקש ממני להתלוות אליו לשיעור של הרב משה פרנק אשר מוסר שיעורים שבועיים סמוך למקום מגוריי.

 

"הלכתי לשיעור אחד ונכוויתי, גיליתי עולם חדש. החלטתי ללכת גם בשבוע שלאחר מכן, וכך המשכתי הלאה. במשך קרוב לשנתיים הלכתי לשיעורים הללו, לא הייתה לי כיפה אך למרות זאת מצאתי בהם עניין. אט-אט חשתי כי תמונת המצב שמתקבלת כאן היא נכונה מכל הבחינות וזוהי האמת, הראש שלי כבר היה עמוק בפנים ונותר לי רק להניע את שאר איברי הגוף".

 

המשימה, כפי שמעיד אלון, הייתה קשה ביותר. "הייתי כבר נשוי עם ילד, אשתי לא הסכימה בכלל לשמוע על שינוי בדרך החיים וידעתי שגם בעבודה יסתכלו עליי כעל 'מטורף' שנלכד ברשתם של הפרזיטים. הגעתי למסקנה שעל אף שאני רוצה לרוץ מהר, אני מוכרח לבצע את ההתקדמות שלב אחר שלב. קיבלתי על עצמי בתחילה להניח תפילין, אחר כך התחלתי לשמור שבת, וכך הוספתי בכל פעם מצווה נוספת. לאורך כל הדרך ידעתי לאן אני חותר, אבל התהליך נמשך זמן".

 

שאיפות מול מציאות

אלון, אור וגילי עוררו תמיהות לא רק בקרב בני משפחותיהם אלא גם בקרב כל החברה החילונית אשר הכירה את עולמם היטב וראתה אותם כמובילים כל אחד בתחומו. כשהתבצע הצעד המהפכני, אנשים ובעיקר מעריצים לא ידעו איך לעכל את הבשורה. עם זאת שלושתם מדגישים כי זו ממש לא הפעם הראשונה שבה אנשים המככבים בעולם המשחק והבמאות מחליטים לצעוד בדרך העולה. כל אחד מהם שולף בנקל צרור שמות של דמויות מפורסמות נוספות שהופיעו על הבמות הגבוהות ביותר במדינה, צילמו, ביימו או שיחקו בסרטים ולבסוף שברו את הכלים והודיעו כי ברצונם לחסות תחת כנפי השכינה.

התופעה בוודאי מבורכת, איך אפשר להסביר אותה?

הצלם אלון טוען שאם רק נסתכל על תחומי המשחק, הבמאות והצילום נראה שכל אלו שעוסקים בהם הם בדרך כלל אנשים בעלי רגישות רבה. הרגישות הזו כמעט אינה קיימת במקצועות אחרים, לכן מטבע הדברים אנשים כאלו שואלים את עצמם יותר שאלות ומחפשים תשובות. בנוסף, לאנשים שמשתתפים בהפקת סרטים יש דרך כלל הרבה הפסקות וזמנים פנויים במהלך יום העבודה, בהם בם יכולים לשוחח זה עם זה, להחליף דעות ולדון בנושאים שונים. מרוב ליברליות הם מוכנים לפעמים לשמוע ואפילו לנסות.

 

גם השחקן גילי שושן מעיד מניסיונו שאנשים הפונים לתחום המשחק הם בדרך כלל טיפוסים רוחניים יותר שמחפשים את האמת בחיים, גם אם הם לא יודעים להגדיר זאת במדויק. "יש לי חבר מוזיקאי שהשקיע את כל חייו במוזיקה כשהשאיפה הגדולה שלו היא ללוות בלחניו סרטים הוליוודיים. בא היום והוא אכן הגשים את שאיפותיו, אך כאשר פגשתי אותו הוא נראה אומלל וחסר ישע. לשאלתי הוא הסביר שכעת אין לו להיכן להתקדם והוא מרגיש אבוד.

 

"היה גם שחקן שסיפר לי כל כך שהוא פשוט הגיע למסקנה שלא ייתכן לרדוף כל החיים אחר מפיקי סרטים ולהתחנן שיכניסו אותך לאודישנים. הוא עמד על סף ניתוח פלסטי כדי לשנות דבר מה בפניו על מנת שיכניסו אותו לסרט (כי הבמאי התנה את קבלתו בניתוח), ואז הוא פתאום תפס את ההבל שבדברים וכל הבועה התפוצצה. זה מה שגרם לו לעזוב הכול ולהתקרב ליהדות".

 

האם כאנשים מפורסמים לא היה לכם קשה להודיע לעולם ולמשפחה על המהפך?

"קשה זו לא מילה, כל תיאור רק יגמד את הקושי", מתבטא גילי. "יש להבין שמטבע הדברים ההחלטה על חזרה בתשובה מסווגת אותך מיד בחריגות חברתית ולא כולם בחברה הישראלית יודעים להעריך חריגים. בכלל, ככל שאנשים הם צרי אופקים ובטוחים שהצדק עימם- כך הם פחות מקשיבים לך.

 

"אני עצמי, בתחילה היו כמה חודשים שהם הסתובבתי עם כובע מצחייה, אחר כך החלפתי אותו בקסקט ובעוד טריקים אפשריים עד שלבסוף העזתי לצאת כשלראשי כיפה. כשחבשתי אותה לראשונה חשתי שהיא שוקלת חמש מאות טון, חשבתי עשר פעמים דרך איזה רחוב לצעוד, כדי שלא אעבור על יד בתי קפה ואראה את כולם מצביעים עליי, כי לא קל לנהוג בניגוד למוסכמות".

 

החיים הם (לא) סרט

גם אור ישר חווה לא מעט תגובות קשות ומביכות: "בתחילה בני משפחתי והחברים לא האמינו שבאמת אני עושה את זה. החברים העובדים בתחומי המשחק הציעו לי שוב ושוב עבודות כדי לבדוק אם אני מתפתה וגם ההורים שלי היו בטוחים שבין יתר הדברים שאני מנסה בחיים יש גם את היהדות, אני אטעם ממנה מעט ולאחר מכן אחזור להיות כפי שהייתי קודם. רק לאחר כמה שנים כשכבר עמדתי בראש משפחה חסידית עם שני 'צדיקים קטנים' הם התחילו להבין שאין זה שיגעון אלא דרך חיים".

 

אלון אף הוא נדרש להתמודד עם סביבה בלתי אוהדת, גם עם משפחה עיקשת שלא הצליחה בשום אופן להבין מאין צמח השיגעון שלו. "אשתי הייתה אומרת לי כל הזמן- 'אתה יכול להתקרב לדת אך אל תהיה קיצוני, למה אתה צריך את כל החוקים האלה?' חברים ושכנים היו מתעניינים בי פשוט מתוך רחמים והגדיל לעשות אחד מבני המשפחה שישב עימי לשיחה בת שעתיים שבה הבהיר לי שעל פי מה שהוא שמע, חזרה בתשובה היא ממש כמו מחלה אחרת ויש הרבה פתרונות אלטרנטיביים שיכולים לטפל בה, אז למה לי לסבול? כדאי שאגש לטיפול!"

שגרה של תשובה

על אף שנהוג לומר שכל ההתחלות קשות, מתברר שגם ההמשך לא היה קל בכלל. כי יחד עם הסיפוק הרב בעבודת ה', פקדה את כולם גם הדילמה הגדולה ששמה הוא "הצורך התעסוקתי".

גם מבלי להבין יותר מידי בעולם הצילום, הבימוי או המשחק נקל לשער שאנשים שעסקו בתחום בעברם החילוני אינם יכולים למצוא תפקיד דומה במגזר החרדי. אור ישר מספר כי בתחילה הוא ביקש מהמעסיקים שלו להפיק סדרה על מתנדבים שאותה הוא יכול לצלם גם כחרדי, אלא שכנראה הוא היה נתון אז בתוך הלהט של החזרה בתשובה.

 

"הגעתי לאולפנים כשכולי אחוז באמונה יוקדת, התחלתי להצמיד מזוזות לכל הפתחים, לדבר עם אנשים ולעורר אותם

אט-אט דחפו אותי המפיקים החוצה בעדינות. לא הצטערתי על כך, בשלב הזה כבר היה לי ברור שאני לא רוצה להמשיך לצלם במקומות כאלו וידעתי שיש מספיק אנשים שיכולים לעשות זאת במקומי.

 

"עשיתי 'קאט' במלוא המשמעות, חתכתי לגמרי את העבודה הקודמת שלי והתמסרתי אל האמת שביהדות, במשך שנה וחצי השקעתי בעסקי התורה, התמדתי ולמדתי עד שמוריי ורבותיי המליצו לי לשוב לעשייה כי הם ראו שהנשמה שלי רוצה ליצור.

"שבתי למקומות העבודה שבהם העסיקו אותי בעבר וניסיתי להציע להם סרטים שיספקו לצופים הצצה אל תוך החיים החרדיים. הופתעתי לגלות שהם דווקא מוכנים לנסות ויצאתי לראשונה בסרט עלילתי שבתוכו שזורים דיבורים על אמונה יהודית ומצוות. הסרט כולו לווה על ידי רבנים, וכאשר הוא היה מוכן שלחנו אותו לפסטיבלים בחו"ל והוא התקבל שם בצורה נפלאה גם על ידי גויים וזכה בפרסים.

 

"במקביל, הפקתי סדרה הכוללת 12 פרקים המדברים על מציאות ה' בעולם, בכל פרק כזה מרואיין אדם אחר שמדבר על הנושא מהזווית שלו. לא כולם חרדים, אבל כולם מאוד מאמינים. זו סדרה שעומדת להתחיל להיות מוקרנת בעוד כשבועיים, ואני מקווה שתהיה לה הצלחה מרובה, כי מבחינתי זו שליחות להעביר לעולם החילוני מסרים שכאלו".

 

איך אתה מסביר את העובדה שהציבור החילוני, השמאלני והאנטי מגלה עניין בהפקות שלך?

"אני חושב שהציבור החילוני הוא לא כל כך אנטי, פשוט החרדים לא תמיד יודעים איך לפנות אליו. ברגע שפונים לאנשים ומדברים בשפה שלהם מבלי לכפות או לעורר ייסורי מצפון, אלא על ידי המחשת היופי של היהדות, הם פשוט צמאים לשמוע, כי מדובר בנושאים שהם מעולם לא שמעו בבית הספר וגם לא הזדמן להם לחוות אותם דרך התקשורת. מבחינתי זוהי השיטה- אני נוהג רק לעורר את הנקודה היהודית, ואת היתר אני משאיר לקב"ה".

 

גם גילי מציין שהיה לו קשה מאוד כאשר נדרש לחשוב על תעסוקה שתהלום את כישרונותיו. "ידעתי היטב שבמגזר החרדי אין אופציה לטפח קריירה של משחק וניסיתי לחשוב במה אוכל בכל זאת לשלוח את ידי. היה לי קשה להשלים עם העובדה שאני נכנס כעת לתוך 'הים השחור' ועומד להתלבש, לאכול ולעשות בדיוק כמו כולם. אני אדם יצירתי ותמיד שאפתי להיות שונה.

 

"אני זוכר כי באחד הלילות נרדמתי על הספה, לפתע התעוררתי ובאפי עלה ריח של שריפה. מן קול פנימי אמר לי-' תפקח את העיניים ותראה מה קורה סביבך'. התנערתי וראיתי את תנור הספירלה עולה בלהבות ומבעיר גם את הארון שלצידו. בניסי ניסים הצלחתי להימלט מדירתי הבוערת ולהזמין שירותי כבאות.

 

"בימים הבאים לצד שיקום ההריסות עלו בי כל העת המחשבות- 'הרי ברגע אחד יכולת להמשיך לישון ולהישאר כלוא בבית, ומה היה קורה? הגוף שלך היה נלקח ממך ואתה היית מגיע למקום רוחני יותר, אבל הזכויות שלך גילי... לא היית מביא עימך כל זכויות. אתה מוכרח לנצל את העובדה שאתה בעולם הזה, כדי לחזק אנשים ולגרום להם להתעוררות'. בעקבות זאת החלטתי לצאת עם סיפור החזרה בתשובה שלי ולספר אותו בהרצאות שאליהן אני מוזמן, כמו כן אני תמיד שמח להשתתף בהפקות חרדיות, וכבר עשיתי זאת מספר רב של פעמים".

 

אצל אלון הצלם התעורר קונפליקט גדול בעת חזרתו בתשובה, שכן הוא עבד במספר מקומות שאינם שומרי מצוות והיה ברור לו שהוא אינו מסוגל להמשיך להגיע אליהם, אך יחד עם זאת, היה לו גם קשה לחשוב על כך שהוא ייאלץ להפוך למובטל. "התייעצתי עם רב והוא הורה לי להמשיך לעבוד בחלק מהמקומות עד שאמצא מקום עבודה חילופי בתנאים שמתאימים לי.

 

"את התקופה שבה המשכתי לעבוד, אני זוכר כקשה ומתישה. הייתי מגיע לעבודה והצוות היה מפנה לעברי כל העת מבטים, רבים מחבריי התעניינו ושאלו איך הגעתי למקום שבו אני נמצא ומה משך אותי ביהדות, לא פעם התעוררו סביבי גם ויכוחים סוערים. בתחילה הייתי מתערב בכל ויכוח כזה, מסביר את עמדתי ומבהיר את צדקת דרכי. בהמשך דיברתי פחות כי למדתי להבין מי באמת רוצה להקשיב ומי רוצה רק לצעוק ולהשמיץ.

 

"בתקופה הזו נאלצתי גם לבצע הרבה ויתורים מצד העבודה, החל בדברים הקטנים כמו מנעמי האוכל המוגשים לצוות במהלך ימי הצילום ועד לוויתור על פרויקטים ענקיים שבאים על חשבון שיעורים יומיים שלא רציתי להפסיד.

הקושי הגדול ביותר היה לחוש שלצד השני פשוט לא נוח איתי. עבדתי במקומות שבהם יש אנשים שהם מאוד קיצוניים בדעותיהם ובונים לעצמם קריירות על גבי עולם האנטי שטיפחו. אני נאלצתי להיפגש עימם מידי יום ורבים מהם חשו שהם מוכרחים לרמוס ולהשפיל אותי כי רק כך הם יממשו את אידיאל חייהם".

 

למרות הקושי מעיד אלון שגם היו לו לא מעט רגעי סיפוק במהלך עבודתו. "בין אלו שקיטרו ולגלגו היו גם כמה אנשים שדווקא נמשכו בעקבותיי ואף חזרו בתשובה שלימה. יש למשל מפיק של תוכנית ידועה שחזר בתשובה ועזב הכול. עד היום הוא מתקשר אליי מידי זמן להודות על כל שבעקבות השיחה עימי הוא פתח חיים חדשים".

 

ומהו מניסיונך הדבר שמשפיע ביותר על האנשים החילוניים?

"הדבר שהכי לא מומלץ הוא להיכנס לחדר ולצעוק: 'חזרה בתשובה', כי זה רק דוחה את האנשים. מה שכן מדבר אליהם יותר מכל זוהי לדעתי הדוגמא האישית, כי כאשר אנשים מהמגזר החילוני רואים מולם בעל תשובה שהינו שלם עם עצמו, חי חיים מאוזנים ונראה מאושר, הדבר גורם להם באופן טבעי לבחון את דרך החיים שלהם ולנסות לחשוב למה הם מתנהלים באופן כזה ולמה לא לנסות משהו אחר".

הקרנת האמת

את חודש אלול הראשון שלו כחרדי אלון אינו מסוגל לשכוח. "זה היה עוד לפני ששמתי כיפה על הראש, אך האמונה כבר פעפעה בי, יצאתי מידי פעם לאמירת סליחות והרגשתי כיצד אני מתקרב למשהו שמימי שעד כה היה בלתי מוכר. השיא הגיע בראש השנה. מישהו סיפר לי על בית כנסת של הרב אויערבך בתל אביב, מדובר בקהילה של בעלי תשובה חזקים מאוד.

"נכנסתי לבית הכנסת ומהרגע הראשון ועד שיצאתי משם רק בכיתי מהתרגשות. לא הבנתי את המילים ולא ידעתי מה לעשות לאורך התפילה, אבל המראות שמסביב פשוט פתחו לי את הלב. פתאום ראיתי כל כך הרבה אנשים שמתעסקים במשהו אמיתי ורוצים באמת ובתמים לחזור לאיזה מקום, כואב להם והם מסוגלים אפילו לצעוק. האנשים שסביבי הפעילו אנרגיה כל כך חזקה עד כדי כך שהרגשתי באופן מוחלט שנפתחים שערי שמים וחשתי שזהו הזמן שבו מקבלים את כל מי שרוצה לשוב. היה ברור לי שמי שבאמת ובתמים רוצה, עוד יגיע למקום הזה".

 

אצל אור הייתה לחודש אלול משמעות נוספת ומרגשת, שכן בא' באלול עוד באותה שנה שבה חזר בתשובה, הוא זכה לבוא בברית הנישואין עם בת גילו, אף היא חוזרת בתשובה, ויחד הם הקימו את ביתם.

"כשאני חושב על חודש אלול אני נזכר תמיד ברגעים הגבוהים של החיים שלי, כי כל החודש מהווה בעצם הכנה לראש השנה. אני רואה זאת כהזדמנות פז לתפוס מצוות ולהתאמץ קצת יותר. לקראת ראש השנה טסתי כמובן שוב לאומן, וזו הייתה לי הפעם השנייה שבה ביקרתי שם. קשה לי לתאר את ההתרגשות שהציפה אותי, זו הייתה מעין סגירת מעגל. חשתי שהקב"ה אוהב אותי, ולכן הוא הנחה אותי בדרך הנכונה. חשתי שהוא חפץ בי".

ומה תוכלו להגיד לאנשים שנולדו וגדלו כחרדים, אך גם הם רוצים לנצל את חודש הרחמים והסליחות?

גילי: "בהרצאות שלי אני תמיד מבקש מהנוכחים לעשות ניסוי קטן- לעצום את העיניים ולנסות במשך כמה שניות להעלים את כל הרצונות שלהם ולהישאר כפי שהם- נשמות טהורות שלא חותרות לקריירה ולא להספקים ולמוצלחות. ברגע זה אפשר לפקוח את העיניים ולהסתכל שוב על הצרכים אך הפעם למלאות אותם מתוך נקודת מבט אחרת שמטרתה לעשות נחת רוח לבורא. כך אפשר לבצע את התשובה האמיתית שמשמעותה- לא רק להשלים את החיסרון שלנו אלא גם לשוב לריבונו של עולם ללא כל אגוצנטריות ובלי עצמיות, בבחינת 'אני לדודי ודודי לי'".

 

אור: "שמעתי פעם אמרה של רבי ישראל מרוז'ין שמאוד מחזקת: 'לעבירות יש סוף, אך לרחמים של הקב"ה אין סוף'. בתור בעל תשובה שאמור לכאורה לחוות כל כך הרבה היסטריה באלול אני מוצא לנכון לשדר דווקא את נקודת המבט האופטימית ביחסים שלנו עם הקב"ה- עלינו לזכור תמיד שריבונו של עולם הוא לא רק מלך המלכים, אלא גם אבא אוהב, הוא לא רוצה להתנתק מאיתנו וגם אם אנו נופלים לבור עמוק הוא שמח להוציאנו משם.

"לא פעם בתוך שגרת היום יום והעבודה האינסופית אנו פשוט שוכחים שיש לנו פרטנר-שותף. אדם לא צריך להסתובב מוטרד- איך אגמור את החודש? איך אצליח עם הפרויקט? ומי יפתור את בעיותיו של הילד שלי? כי הוא לא לבד, אלא יש מישהו שצועד עימו ופועל איתו ביחד".

 

ולסיום מדגיש אלון דבר חשוב: "ככל שאני חי יותר שנים כחרדי, כך אני חש עד כמה שהתשובה היא תהליך אינסופי, לא רק לי, אלא לכל אדם במצב שבו הוא נמצא. כי גם למי שנולד וגדל כחרדי, יש עדיין אינספור רבדים של תשובה שהוא יכול וצריך לעבור אותם. כל אחד מאיתנו מוכרח להתקדם כל הזמן, להבין שתהליך התשובה שלו עוד לא נגמר ועליו לשאוף תמיד אל נקודת האמת. זה מה שמחבר בין כולנו".

 

מגזין משפחה | 22 ספטמבר 2011

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד