ראיון: להקת 'טיפקס' – בדיסק חדש

מתופף להקת 'טיפקס' הוציא דיסק חדש, והפעם – כשהוא נראה קצת אחרת. ראיון.

זה היה לפני מספר שנים, על אחת המרפסות ברובע היהודי בירושלים הצופות על מקום המקדש החרב. במקום התאספו כמה נגנים מקצועיים לאירוע מוזיקלי שנערך במקום. לאחד מהם, המתופף, היו זקן ופאות וכיפה גדולה.

היה זה המתופף המוכשר, תמיר ימיני, לשעבר המתופף של להקת "טיפקס". להכרה והערכה רבה זכה תמיר בקרב אנשי המוזיקה הישראלים.

תמיר התחיל לנגן בגיל מוקדם מאוד. "כל חיי היו סביב המוזיקה", הוא מספר. "והיא הייתה עיקר חיי בעצם, עד שמצאתי את הדת וגיליתי מה זה אומר שאני יהודי. מנרגע שאני זוכר את עצמי הייתי עם מוזיקה, שמאוד משכה אותי. בגיל קטן מאוד למדתי פסנתר, מנדולינה וחליליות ובגיל 11 התחלתי ללמוד תופים" – כלי שיותר מאוחר נהיה לכלי הנגינה שהכי מזוהה איתו.

הוא גדל בקיבוץ רוחמה של השומר הצעיר, וכבר בשנות בית הספר-תיכון, השתתף בהרכב כלי הקשה שניגן בהופעות בקיבוצים. עם הלהקה – שאת שמה לא זכר מרדכי בן-דוד – להקת 'טיפקס', שהייתה להקה מצליחה מאוד בציבור הכללי (עד להתפרקותה לפני כשנתיים), התחיל ימיני לנגן עוד לפני שירותו בצבא – כשהתחילה הלהקה להתגבש, עוד לפני הפריצה הגדולה שלה לקהל הישראלי שהייתה רק כמה שנים אחר כך, עם האלבום השלישי של הלהקה.

 

 "בזמן הצבא עזבתי את הלהקה, והיא המשיכה בלעדיי. כשהשתחררתי, הם שאלו אותי אם אני רוצה לחזור ללהקה, והחלטתי לחזור אליה, למרות שתכננתי לנסוע אחרי הצבא לניו-יורק". חברי הלהקה אמנם לא 'חיכו' לו כל העת ששירת בצבא, אבל נשארו לו בה זכויות משום שהם היו חבריו. לבד מזאת הוא גם היה מהמקימים, ולכן הם צלצלו אליו לשאול אם הוא רוצה לחזור ולנגן איתם.

תמיר החליט לדחות את הנסיעה לניו-יורק בשנה, ולהתמקד בינתיים בנגינה עם הלהקה. אך אחרי שאותה שנה עברה, הציעו לו שותפות בלהקה והוא החליט להמשיך, משום שאז הלהקה הייתה בשיא הצלחתה. זאת למרות שמעולם לא ראה בתופפות בלהקה את שאיפתו המוזיקלית. "אף פעם הלהקה לא הייתה ממש הקטע שלי בנגינה", הוא אומר, "אלא הייתה זו רק העבודה שלי, והשתתפות עם נגנים אחרים. את העניין המרכזי שלי במוזיקה ראיתי ב'מוזיקה מאולתרת' כמו מוזיקה שחורה (לא הכוונה למוזיקה של כושים, אלא על סוג מוזיקה מסוים שמגיע במקורו מאפריקה – ח.ב.), מוזיקת ג'אז ומוזיקה אפריקאית". כבר בתור ילד הוא למד מוזיקה אפריקאית, ובאפריקה עצמה ביקר מאוחר יותר, אך בל נקדים את המאוחר.

סוגי המוזיקה שהוא מנה באזננו, הם אלה העיקריים אליהם מחובר ימיני, והוא מספר שאת אותו סוג מוזיקה שומעים בערך 10-15% מהאוכלוסייה בעולם, וכי "היא לא מוזיקת-מיינסטרים". את הנסיעה לניו-יורק תכנן במשך זמן רב, משום שניו-יורק נחשבת לבירת המוזיקה הזו, ושם יש את היוצרים הרבים ביותר בשטח הזה.

 

"בארץ מדובר על שוק קטן מאוד למוזיקה הזו, ואין מה לעשות כאן ברצינות לגביה. למרות שבשנים האחרונות התחום דווקא התפתח, הוא עדיין לא מפותח דיו. כמו כל מוזיקאי שרוצה להצליח רציתי להגיע לניו-יורק לעסוק במוזיקה הזו. עדיין לא יצרתי אז דברים משלי, וחיפשתי נגנים שמנגנים בכיוון שאני אוהב. ואכן, כשהגעתי, בהמשך, לניו-יורק עסקתי בזה, ועשיתי כל מיני דברים בשטח הזה, כמו נגינה עם כל מיני להקות וכו'".

על התקופה שלו בלהקה הישראלית המצליחה, 'טיפקס', הוא ממעט להרחיב יותר מדי. "אין מה לדבר על זה יותר, כבר דיברו על זה מספיק", הוא אומר. "אף פעם לא הייתי ממש בראש שלהם. יש נגנים כאלה שלא משנה להם היכן לנגן, כי הם יכולים להיות נגנים של מישהו וזהו. אבל אני לא כזה. יש לי מה להגיד במוזיקה, וכביכול היו לי שרשראות שמנעו ממני ליצור את שרציתי, למרות שברור שהשתתפתי בתפקידי הלהקה. מנהיג הלהקה ידע בדיוק מה הוא רוצה ומה תפקידו של כל אחד ולא היה לי קל, ומצד שני גם לא היה לי קל לעזוב. לקח לי זמן לצבור ביטחון, ואכן אחר כך הצטערתי שלא עזבתי מיד". העבודה עם הלהקה היא, כאמור, זו שמנעה ממנו לנסוע לניו-יורק, מה שהייתה שאיפתו זמן רב.

לאחר 6 שנים עם הלהקה, נסע תמיר לאפריקה למשך חצי שנה, ושם החל מסע התשובה האישי שלו אל היהדות. "לא הייתי מודע אז לכך, אבל כשהייתי באפריקה היו בי כל מיני רגשות כלפי ארץ ישראל והיהדות. ראיתי את המחלות באפריקה, וארץ ישראל נראתה לי פתאום ממש מבורכת. היה גם משהו באוויר באפריקה, שהיה פחות נעים מכאן. כשהגעתי לאפריקה, חייתי שלושה חודשים עם מוזיקאים בשבט בתוך הטבע, ולמדתי אז ממאסטרים רציניים של מוזיקה, ואף הצטרפתי אליהם בנגינה.

 

אחרי כן טיילתי באפריקה עוד שלושה חודשים, שאז התגברו הרגשות בתוכי. אתה פוגש תיירים מכל העולם, שכשאתה אומר להם שאתה מישראל, אתה מבחין שמשהו אצלם לא נייטרלי: אתה רואה אצלם או שנאה או שזה מאוד מעניין אותם חיובית, אבל – זה עושה להם משהו. שם, באפריקה, הייתה חצי התשובה שלי".

בארץ, הוא כבר החל להתקדם עוד ועוד בחזרה בתשובה. "ליווה אותי חבר שחזר בתשובה, וכשבאתי לחתונה שלו, פגשתי את הגאון רבי מרדכי אויערבך (בנו של הגרש"ז אויערבך זצוק"ל) שמאז הוא הרב שלי. הכרתי שם את הקהילה של הרב והתחברתי אליהם לאט-לאט. לקח לי אמנם זמן, אבל כבר באותו קיץ התחלתי להניח תפילין וללבוש ציצית, ובאתי לשבתות לקהילה, קהילת החוזרים בתשובה בראשותו של הרב אויערבך. לאחר שנה התחלתי גם ללמוד בישיבה ונכנסתי לעולם השידוכים". כיום תמיר נשוי לחוזרת בתשובה, כמוהו, והוא אב לארבעה ילדים.

"הדבר המדהים הוא", הוא מספר בהתפעמות, "שבתחילה היה הרבה פחד שכל כך הרבה דברים הולכים כעת לעניין של תורה: תפילות, לימוד, קיום מצוות – וזה כאילו סוגר עליי, כאילו לוקחים לך עוד ועוד זמן, וזה היה לי קשה בתור אמן. והמדהים הוא שדווקא כנשוי עם ילדים וצמצום הזמן, הצלחתי להתחיל לעבוד עם המוזיקה שאני אוהב". שנה אחרי החתונה הוא החל להתעסק עם המוזיקה הזו, ומאז הוא מוציא בכל שנה אלבום, פחות או יותר. "לפני כן היו לי כל מיני מניעות להוציא יצירות משלי מכל מיני כיוונים, ובעיקר בגלל עבודה עם הרבה להקות, ומאז שחזרתי בתשובה כבר הוצאתי