סליחה, סבא!

שרון לוי גדל בבית מסורתי. נרות דולקים וקידוש בליל שבת. האם הבהירה שהנרות והקידוש האם כעין מס שהיא פורעת בתחושת חובה לאביה, לסבא. שרון זכה להכירו, אך לא היתה לו שפה משותפת איתו. בקושי דיבר עברית. עטור זקן הדור, תמיד שקוע בספריו, עסוק בתפילותיו, מייצג עולם עתיק ועלום, עולם שהיה ואיננו.

 

האם סיפרה על החיים באיראן, שם היה סבא בביתו כמלך בגדוד. שם זכה להערכה ולהערצה, לכבוד וליקר. שם חינך את בניו לכמיהה לגאולה, לאהבת ציון וירושלים. סיפרה שבתשעה באב שקוע היה באבל החורבן, כמי שחרב עליו עולמו. מספר היה על מאורעות ומוראות הגלות, כאילו חווה והתייסר בה בעצמו. יושב לארץ כפוף, ועיניו מגירות נחלי דמעה. בצהריים קם, העמד את כיסאו בפתח הבית לכיוון ירושלים. ישב ועיניו צופיות. בתשעה באב נולד המשיח. הנה, נקום ונעלה ציון. כולם מצפים ומייחלים עימו. ולבסוף, אנחה. לא זכינו היום. נחכה לו בכל יום שיבוא.

 

והנה נשמעו בשורות מרנינות. אמנם המשיח טרם בא, אבל פעמיו נשמעים. המונים עולים לארץ הקודש, מחוננים את עפרה, מתיישבים בה, מפריחים את שממותיה. הגיעו מהסוכנות, מ"עליית הנוער". בשמחה מסר להם את חמשת בניו. אדרבה, אין כתורת ארץ ישראל, שאווירה מחכים. "אוויר נשמות אוויר ארצך", ציטט בערגה. ילמדום עבודת הקרקע, לעסוק במצות יישובה. רק בקשה אחת לו: "קחוני עימכם!" רצונו להשגיח עליהם, על חינוכם. מוכן הוא לעסוק בכל עבודה. "סבא", אמרו בגובה לב, "הם בידיים טובות, היה רגוע. אתה זקן, הארץ זקוקה לבני נוער".

 

קיבל את הדין. קינא בבניו, שזכו. רק שני הפעוטות נשארו עימו. האם, שהיתה ילדה קטנה, ואחיה הקטן ממנה. היא עוד זוכרת איך התחנן האב הגאה לפני שליח הסוכנות, כרע לפניו על ברכיו ונישק את נעליו. בכה שיקחוהו, שגם הוא יזכה. זה היה מביך וצובט לב, אבל אין מה לעשות. ארץ ישראל אינה זקוקה לשכמותו. הרעיף ברכות על ראש ילדיו, ולא נואש ממאמציו. לבסוף הוכתרו המאמצים בהצלחה. עלה ארצה עם שני ילדיו הנשארים. הגיע לבית שאן ושלח להודיע לילדיו: אני כאן, בואו לראות את אביכם.

 

באו, ואוי לעיניים. קצוצי פיאות, מגודלי בלוריות וגלויי ראש.

 

"הכיפה", הזדעק. "הכיפה היכן!"

 

"כיפה למה", ענו, "אין צורך".

 

"איך אתם לומדים תורה, בגילוי ראש?"

 

"מי לומד תורה. אתה חי בעולם ישן. גם תפילה אין, גם לא שבת".

 

"חוזרים לפרס", אמר. "תחזור לבד", ענו. וליבו נשבר. עיניו כבו, גיוו שח. היה לאדם אחר. מסוגר, מופנם, מתאבל. הפעם לא על ציון, אלא על ששלח אליה את ילדיו. גם את הבת לא הציל. אבל היא לפחות הדליקה נרות, שמעה קידוש. חבל המסורת לא ניתק, נשמר קשור בסיבים רופפים. וסיפרה לשרון, שיבין.

 

כשהשתחרר שרון מהצבא פנה ללימודים אקדמאיים בתחום הגאולוגיה והארכיאולוגיה. הוא נמשך למקצועות אלו כי הם היו בעלי הילה יוקרתית. חפירות ברחבי העולם, גילוי עתיקות וחשיפת תרבויות עלומות. אך בפועל, היו הלימודים יבשים ומשעממים.

 

זיהוי חרסים ותיארוך סלעים, איבחון עצמות בעלי חיים וכיתובים עתיקים. דבר אחד למד: ככל שמרחיקים, החיים פרימיטיביים יותר, חיי שבטים ונוודים. אין כבוד לעבר מעבר לסקרנות מדעית. בתודעתו, היה סבו שייך לאותו עבר. אפילו סקרנות לא היתה לו.

 

מהר מאד הבין שאין לו חשק לבלות את ימיו בפינוי הררי חול כדי לחשוף חורבות מתפוררות ולמיין עצמות כדי לכתוב מחקר על תפריטם של דיירי המקום. מציאת מטבעות חלודים לא היתה מושא חלומותיו. יצא לשוק החיים ועבד כמנהל תפעול בחברה תעשייתית. הכיר את דנית, ונישאו. דנית היא נכדה לניצולי שואה. סבה איבד את כל משפחתו במלחמה. אחות אשתו שרדה, והקים עימה את ביתו מחדש.

 

נולדה להם בן יחיד, אביה של דנית. היא גדלה בבית חילוני לחלוטין. לא פסח ולא כיפור, חף מכל לחלוחית מסורת ומורשת. סיימה צבא ובחרה להיות מורה לאנגלית בגני ילדים. מכינים אותם לחיים. בלי אנגלית יתקשו להבין את המתרחש על המרקע, לעקוב אחר העלילה.

 

הוזמנה גם לגנים דתיים. נוכחה לראות שיש להם תרבות מעודנת, שירים, אווירת חגים וסיפורי מורשת. זה עניין וסיקרן. אחת הגננות ישבה בהפסקות וענתה לשאלותיה, הרחיבה את אופקיה, ומסרה לה פרוספקט של סמינר "ערכים". שרון לא רצה לשמוע. זה עולמו של הסב, אנו בעולם אחר. דנית לא ויתרה. אם לא לסמינר הזה, אזי לבא אחריו, ולזה שאחריו. רצתה ללמוד, לדעת, להבין את עולמם של האנשים הנחמדים. לחצה ולחצה, ושרון נשבר. נלך, נסמן וי, ונמשיך בשגרה.

 

הלכו לסמינר, ישבו בהרצאות, קלטו והתרשמו, דנו וקיבלו. וכך מהרצאה להרצאה נבנתה תמונה מושלמת, השקפת עולם. יש בורא ויש בריאה. יש גם תורה שניתנה לעיני כל, במעמד הר סיני. יש מצוות ושרשרת דורות.

 

חושך בעיניים. חונכנו בשקר, לימדונו לבוז לעבר, ללעוג למורשת, להתנתק מהסבים. והנה, הם שצדקו ואנו הטועים. מה עושים?

 

חזרו וקיבלו שמירת שבת. כמה קשה זה היה. המשיכו לשמוע הרצאות ולהתחזק בשלבים. רשמו את הילדות למוסדות תורניים. הגיע תור הילד. בהמשך חבש שרון כיפה ונוספו שיעורי תורה. שרון אינו מוצא מנוח לנפשו: איפה הנחישות של סבא, איפה השורשים שלו, איפה הגאווה שלו, ואיפה אנחנו?

 

טוב, היום אנחנו איתו. בעקבותיו. ומבקשים סליחה. צדקת, סבא! תראה נחת במרום. הנינים שלך עוסקים בתורה בארץ ישראל. "ושבו בנים לגבולם".