פירות גינוסר

הם היו מיטב האליטה הישראלית, סמל ה'ישראלי היפה'. מלח הארץ. חוד החנית במלחמות ישראל. אבל אז התנפץ החלום: הקומניזם קרס, הרעיון הקיבוצי התיישן, קיבוצים רבים עברו תהליך הפרטה, וה'נורא' מכל: רבים מבני דור הבנים החליטו לחזור אל מה שדור הסבים ניסה לשכוח ודור ההורים כבר בקושי זוכר- אל היהדות. במלאת מאה שנה לתנועה הקיבוצית, נצא למסע מרתק בעקבות ה'קיבוצניקים החדשים', נחזור עמם למחוזות ילדותם ננסה להבין בעזרתם מה השתבש וכיצד קרס לו החלום.

 

הראל שוורץ שב לקיבוצו, משחזר את הילדות בין המרחבים נוקש במפתיע על דלת בית אבא הקיבוצניק, שבניגוד לסטיגמה מקבל אותו באהבה גדולה, שב ל'רגע האור' וההתעטפות המפתיעה בטלית, ומצביע על המבנה שבו 'עוד תהיה כאן ישיבה'…

 

בליל של אויר צח ונביחות כלבים קורע את הלילה. בתוך האפילה המוחלטת השוררת סביב מבנה 'בית הילדים' של קיבוץ גינוסר, מצמיד בעל חזות חרדית- לבוש בבגד שחור ארוך ומפניו מסתלסלות פאות- את ראשו אל זגוגית החלון. 'כאן' הוא מצביע בהתרגשות, 'כאן הייתה הכיתה.

 

פה שאלתי את השאלות הראשונות'. הוא צועד משם בשתיקה מהורהרת. מבטים ננעצים בו במעט תימהון, מה לו ולמקום הזה. אבל מיד אחריהם מגיעות ברכות השלום. בכל זאת 'הוא הבן של שוורץ'. מאות שעות הוא שרף על המדשאה היפייפיה הזו. כל ילדותו ונערותו עברה פה, במרחבים הפתוחים אל הים. והיום, הוא שם והם עדיין כאן. הוא מתגעגע לכאן. לקיבוץ.

 

ברדיוס לא גדול מקופלות השנים היפות של ילדותו. חדר האוכל המרכזי, בית הילדים, ובית הספר. לא רחוק, בפתח הקיבוץ, מצוי מטע הבננות שבו היה מבלה כשמונה שעות מדי יום. בבת אחת הוא חוזר להכל. כאילו לא חלפו שנים מהיום שבו השתובב בין השבילים, הוא פוסע בהם באיטיות, לוגם כל רגע של נוסטלגיה. "אבל צריך לבחור", הוא אומר פתאום, "להחליט אם אתה פה או שם. חיי תורה ומצוות וקיבוץ זה לא הולך ביחד".

 

התנועה הקיבוצית חוגגת מאה שנה להיווסדה. מאה שנה מאז ימי העלייה השנייה ורוח החלוציות ששררה בארץ. הם באו חדורי אידיאולוגיה של סוציאליזם והטמניזם. היו לחוד החנית של לוחמי ישראל במחתרות ובצבא ההגנה לישראל. מכל העולם הם הגיעו ארצה, משליכים מאחורי גוום את מסורת אבותם. מקימים קיבוצים.

 

מקומות שהם כולם עובדים יחדיו, ברפת, בחקלאות ובכל דבר אפשרי. אין לאיש רכוש משלו. הכל מחולק שווה ושווה בין החברים. בני הקיבוצים היו נחשבים לעילית החברה הישראלית, מלאי גאווה, בעלי הדעה. הם אלו שהפכו לראשי ממשלות ושרים בשנותיה הראשונות של המדינה. אליטה. עוד ועוד קיבוצים הוקמו, בועות המייצרות דור ישראלי חדש, בור, חף מכל זיק דתי או היסטורי.

 

ככל שהתנועה העמיקה את פעילותה, כך הלכו ודעכו סימני העבר היהודי של בניה. כמעין 'תחליף' לסממן דתי המציאו הקיבוצים 'טקסים אלטרנטיביים' לשבת ולחג. יום הכיפור היה לערב אסיפה בחדר האוכל שבו עשו חשבון נפש על העבר ועל העתיד. לא הרוחני כמובן.

 

מייסדי הקיבוצים, שחלקם עוד התחנכו באירופה, לא היו בורים. הם היו כופרים. ומסרו את חייהם להקמת המפעל ההתיישבותי, תוך יציקת תכנים שיסייעו למלאות את העגלה הריקה באידיאולוגיה. הם ייבשו ביצות, לחמו על סוסים, והפכו לגיבורים.

 

אט אט הפך המילה 'קיבוץ' למילה נרדפת לפריקת עול. הקיבוצניק היווה את ההיפך הגמור מן היהודי הדתי, החרדי הגלותי. זה שאיננו שותף להמצאת האפיקורס החדש. משהו השתבש להם בדרך. בחלוף מאת השנים, הרעיון הסוציאליסטי השוויוני התפוגג, הפטריוטיות פשטה את מדי צה"ל, ואת רוח החלוציות כבשו עובדים תאילנדיים. אבל הדבר המפתיע מבין כולם, הם דווקא בתי הכנסת שהחלו לצוץ בקיבוצים. עוד ועוד כיפות נראות בין שבילי הקיבוצים. רבים מילדיהם יושבים כעת מול הגמרא. חלקם, הגיעו אל הר ה' דווקא בשל שבילי העפר של הקיבוץ שבו חיו. יצאנו בעקבות אלו שעברו מסע של קיבוץ אחר- קיבוץ כל סימן מהבורא עד לבית המדרש. הם נותנים הצצה מרתקת אל החיים הללו, בתוך אוטונומיות שכאלה. מעצמות שהתפוררו.

 

מאומן לקיבוץ ובחזרה

 

כשפאותיו מתבדרות ברוח, ר' הראל שוורץ, בן לקיבוץ גינוסר השוכן לחופו המערבי של הכינרת, מדלג עשרות שנים לאחור, אל הימים ההם. מראהו של הברסלבר הבקיא בשבילי הקיבוץ, נראה הזוי. ממרפסת ביתו של יגאל אלון, מי שהיה מפקד הפלמ"ח, מראשי תנועת העבודה ואפילו ראש ממשלת ישראל למעלה משבועיים – בין כהונתם של לוי שקולניק (אשכול) לשל גולדה מאירסון (מאיר)- נראים בתי הקיבוץ מנמנמים לקולם העז של הצרצרים.

 

'מה זה אומר להיות קיבוצניק?' שאלנו את הראל. "ההגדרה הנכונה היא להיות ספרטני", הוא אומר, "יותר נכון, להיות טאליבאני. מגדלים אותך להיות פייטר ולכבוש את העולם. חוד החנית של החברה הישראלית. חלוציות. כל האמצעים כשרים, גם אם זה אומר להפריד אותך בגיל כמה שבועות מההורים, וכל היום למלא לך את הראש בסיפורים על טרומפלדור ובאבע מעיישעס שהיו או שלא היו".

 

אולי דווקא הפאנטיות הקיבוצית היא זו שהביאה אותו אל הקיצוניות לצד השני כפי טענות של קיבוצניקים מתחזקים? הוא סבור שאין קשר. "חסיד זה שורש נשמה, לא קשור לזמן או מקום. כך אני מאמין. ברור שאין אקראיות, אבל בעיני זה אקראי. זה משהו שקורה לי מגיל מאד צעיר. היום כשקצת התקרבתי, אני יודע שזה בכלל עניין רוחני של צדיקים שבכל דור וכו'. אבל קשר בין להיות קיבוצניק לבין ברסלב?!"

 

הקשר הזה מתברר, הוא עובדתי. "איני יודע אם ידוע הדבר ברבים, נדמה לי שחברינו שהיו באותו מעמד כבר שכחוהו. מנין צמח השם 'קיבוץ' למפעל שנקרא היום בארצנו בשם זה? ראוי שאספר לכם על כך", כתב בספרו יהודה עמיחי, מבכירי המשוררים ה'עבריים'.

 

המילה 'קיבוץ' לא חדשה היא בלשוננו אבל את השם קבענו אנחנו. ומעשה שהיה כך היה: נתאספנו לילה אחד לשיחת חברים בצריף הגדול ששימש לנו חדר אוכל, חדר אסיפות וחדר קריאה, ועסקנו בבעיות עתידנו. הדבר היה במחנה של סוללי הכביש חיפה- גדה.

 

בימים ההם כבר יצא הקול במחנה, שאנו עומדים לעלות ולהתיישב בעמק יזרעאל. ובכן, שאלנו את עצמנו, מה שם ייקרא לנו? מן המפורסמות, שבימים ההם הייתה בארץ 'קבוצה', ואם הייתה הקבוצה הגדולה במקצת מקבוצה רגילה, קראו לה בשם 'חבורה'… בתוך השיחה קם אחד החברי, שחזר זה לא מכבר מטיול בירושלים, ואותו חבר לא על העתיד פתח אלא על העבר דיבר. הוא סיפר שבהיותו בירושלים נקלע שם אל בין חסידי ברסלב, ופגישתו עם חסידים אלו הייתה בבחינת חוויה עמוקה ביותר. בהתלהבות דיבר אותו חבר, שכן הייתה לו חסידות ברסלב בבחינת גילוי…

 

ימים אחדים עשה האיש בין חסידים אלה, סיפר על אנשים תמימים וישרים שאוכלים לחם צר מיגיע כפם, סיפר על שיחותיהם ועל סיפורי מעשיותיהם ולבסוף כך אמר: חסידי ברסלב נוהגים להתקבץ מדי שנה בשנה בראש השנה יחדיו לתפילה ולעיון בספרי רבם רבי נחמן מברסלב. לפני  המלחמה נהגו להתקבץ בעיר אומן אשר באוקראינה, ששם קבורתו של הרבי, עכשיו הם מתכנסים בירושלים וגם במקומות אחרים בעולם.

 

להתכנסות זאת בראש השנה קוראים חסידי ברסלב בשם ה'קיבוץ'. ובכן, למה לא נקרא גם אנו למחננו בשם קיבוץ? שמעו אנשינו את דברי החבר, קיימו וקיבלו עליהם לקרוא למחננו מכאן ואילך בשם 'קיבוץ השומר הצעיר'. וראה זה פלא" לא עברו ימים ועיתים, עד שכל החבורות, הגדודים, הפלוגות והקבוצות הגדולות שינו שמם וקראו לעצמם בשם קיבוץ".

 

עמיחי ממשיך ומתאר, ההווי החסידי היה מן הדברים שעליהם התבססה התנועה הקיבוצית, כשהוא מתפייט ומספר כי "החסידות היא המעיין שממנו שאבנו שירתנו ומזון לנפשנו באותם ימים ראשונים. אותם המעטים שהזכרתים בתחילת דבריי, שעלייתם לארץ לא הייתה להם התפרצות בלתי אמצעית, אלא בבחינת מורשה של דורות, הם הם שהביאו מרוח החסידות למחננו, והשפיעו מרוח זו על כל החברים כולם, גם על אותם שרחוקים היו מאד משרשי יהדות וחסידות. מי אינו זוכר את השירה שהייתה בוקעת מכל מקום במחנה, מן המחצבה, מן הרפת בשעת חליבה בהשכמת הבוקר, מהמטבח ומחדר האוכל בין ארוחה לארוחה. הכל שפכו נפשם בשירי חסידים. לצלילי שירי חסידים אסף הרועה את עדרו, רתח הפלח את פרדותיו, נטע הכורם גפניו. וכשבאנו לאחר זמן קצר להקים לנו תיאטרון משלנו, היו המחזות שבחרנו להצגה, מחזות מחיי החסידות".

 

'קבלת התורה' הקיבוצית

 

צרור היריות שנורו לפני עשרות שנים אל הרכב שפנה בכיוון הלא נכון בסמוך ליריחו, שינה את חייו של הראל. סבו וסבתו שהגיעו מארצות הברית לביקור בארץ, כמעט מצאו את מותם שם. "זה היה נס" מתרגש הראל. "הם יצאו מזה ונרגעו, סמוך לשם פגשו חייל ירושלמי בשם עקיבא, הוא סיפר שברצונו להגיע ללמוד בארצות הברית ולאחר זמן מה הגיע לביתם שבקליפורניה. הוא שוחח הרבה עם אבי על ארץ ישראל ועל קיבוצים שיש בהם פחות חיים חומרניים".

 

אביו של הראל, שי שוורץ, שפיתח קריירה מרשימה בחברה של סוכנות החלל נאס"א, נטל ביום בהיר את ילדיו, נטש את הכל והגיע לגינוסר. הראל הקטן, שבקושי סיים את הגן, נחת לחיים אחרים. הוא הופרד מההורים והתחיל את חייו החדשים, לבד, בבית הילדים. "זה שוק תרבות רציני. אבל תשמע, בשבילנו בית הילדים זה היה כיף. אתה רוב היום חי למעשה בבית הילדים. גם ישנים בלינה משותפת, שם גם אוכלים ולומדים. הכל במבנה אחד. מספר שעות אחר הצהריים אתה הולך הביתה ואז אתה חוזר לשם לישון".

 

הראל גדל בקיבוץ, הפך לאתלט מצטיין בריצה והתקרב מרחק כמה שניות ריצה מהאולימפיאדה. דבר ששימש אותו לאחר מכן בחיים הרוחניים, כשהיה צריך להתמיד. עם כל מה שהוחדר בו בנערותו, הוא בחר להתגייס לשירות קרבי בחיל התותחנים.

 

מתי מתחילה ההתעוררות?

 

"מאז שחר ילדותי מאד חיפשתי את האמת. הייתי ילד ששאל הרבה שאלות. 'למה' ו'למה' ו'איך'? בכיתה ב' התחלנו ללמוד שיעור בתנ"ך שנפתח בטקס 'קבלת התורה'. אני זוכר שקבלנו את התורה במסיבה הזו, כמו במסיבת סידור בתלמוד תורה. זה מאד ריגש אותי ללמוד דבר כזה מיוחד. אפילו עשינו הצגה ואני לא אשכח שאני הייתי אליעזר שהולך להביא את רבקה".

 

איך נראה מעמד קבלת התורה? 

 

"קבלנו ספר תנ"ך מאויר ומאד מגמתי. הדת נתפסה כדבר של חולשה. מי שדתי הוא מסכן שאין לו בטחון עצמי ולא יכול להשתלט על העניינים לבד, אז הוא משליך את התקוות שלו החוצה לאיזה מקום אוניברסאלי ששומע ולא שומע. היה טקס מאד 'אפלטוני', קצת שירים וריקודים. תבינו, בתור עונשים היינו מעתיקים פרקים מהתנ"ך, בתחושה כזו שההרס של כל העולם. אתה מקבל זאת כמו נסיוב, ארס מוחלט שמייצר נוגדנים. הבנו שרדפו אותנו בגלל התורה הזו, ואם נשיל את זה ונהיה בני אדם, נחזיק בין כולם. האמת הרי- בדיוק הפוכה. אנחנו עם לבדד ישכון".

 

ואז?

 

"היה להם כמובן סדר לימוד שהיה עם סלקציה למשפטים מסוימים. מלמדים בצורה שטחית על האבות כמו שעת סיפור. כמובן שגם לימדו אותנו על ברית בין הבתרים. בכל זאת, זו הזכות על הארץ הזאת. קצת על סדום ועמורה. פה נשבר משהו.

 

אחרי שלומדים על יציאת מצרים ואולי על מתן תורה מגיעים לפרקים של ספר שופטים. בספר זה כתוב בכל פעם "ויעשו הרע בעיני ד" ואז בא היה אויב חדש ואחריו היה צונח איזה גיבור שעליו היו שמים דגש. כמו שמשון הגיבור. אני מסתכל שבכל פעם בא נביא או צדיק, מקרב את כולם ואז "תשקוט הארץ ארבעים שנה".

 

שתבין, זה היה בתקופת מלחמת יום כיפור. פה בקיבוץ ישנו במקלט וראינו מיגים סוריים עוברים מעל הבית, זה היה מפחיד, ולא ידענו מה יהיה. אמרתי למורה – 'הנה התשובה להכל, הם עשו את דבר ד' ותשקוט הארץ'. אז היא צחקה ואמרה לי 'לא לא, מה פתאום זה היה פעם הסיפורים האלה'. אני לא הבנתי את זה. מה זאת אומרת היה פעם? אמרתי לה 'את היית פעם'. הם בכוח השמיטו את השטיח תחת רגליהם. כי אם זה סתם אז מה אתם מכריחים אותנו ללמוד סתם? האמון התערער".

 

אם יש שיעורי תנ"ך, מהיכן הבורות?

 

"הם רצו לגדל דור של אפיקורסים ויצא להם דור של עמי ארצות", הוא מצטט את ברל כצנלסון מראשי הציונים, ומוסיף "התקלקלה להם התוכנית, הם רצו לגדל גזע חדש שנקרא 'ישראלי', ששורשיו 150 שנה אחורה, אל ההשכלה, ולפני זה אין כלום אלא אוסף של אגדות. כל מיני קשקושים שהתנ"ך נכתב בימי דוד המלך ויציאת מצרים זה סתם".

 

מה חושבת המורה?!

 

לפתע, בתוך כל הדיבורים, מגלה הראל מולו את שער הקיבוץ. מטע ענקי של בננות מקדם את פניו. המטע שלו, בו גידל וגדל, משם שאב את אהבת החקלאות שבה הוא עוסק עד עצם היום הזה. הוא ניגש אל הבננות, מלטף אותן בידיו. ידיים של קיבוצניק. אבל קיבוצניק עטוף שחורים שקם בארבע וחצי לפנות בוקר ללמוד תורה.

 

הוא כמו מתנתק מאיתנו, מביט בשמש השוקעת בצבעים עזים ופותח במונולוג: "איזה חיים, הריח של הטל בבוקר, והזריחה. זה היה משכר חושים. תראו איזה נוף, הנה הארבל מולנו. שום תמונה לא יכולה להמחיש את הקיבוץ". בסוף הוא ננער. "בא ניסע אל הכנרת , אל המזח שלי". הוא אומר והולך בשביל הארוך המשתרע בינות למים ולצמחיה עבותה, אל המקום שבו אהב לחשוב שעות, שם בפאתי הקיבוץ. ההרהורים שבים אליו.

 

הכינרת כבר אינה אותה כינרת. והמזח כבר אינו אותו מזח. הוא סתם שביל מוגבה רחוק מהים, שנסוג מאה מטר משם. למטה, בתוך הצמחיה שקועות סירות ישנות, שפעם, כשהיה נער, הן שטו בים שהיה פה. "תראו מה זה, בסוף אחיי עקרו לארצות הברית ודווקא אני היחיד שנשאר בארץ. כאן הייתי דג דגים, שולף אותם אחד אחד. פה הסירות היו פורקות את הדגים. הכל התייבש". הוא ממשיך ללכת ומטפס על הטרקטור הישן שחונה שם.

 

"מגיל 10 נהגתי על טרקטור כזה", הוא משחזר, ואז פולט: "הייתה לי ילדות מדהימה. חוץ מזה שעקרו את הרוחניות, אבל יום אחד כשיהיה פה הכל, אולי אחזור. יהיה פה בית הכנסת. בעצם, בית כנסת מאולתר כבר יש. אני לא אשכח שבתחילת דרכי העולם התשובה, הייתי כאן בשבת ולקחתי את חבר הילדות הכי טוב שלי להשלים מניין. בדרך אמרתי לו 'באנ'ה המורה שלנו הייתה מתגלגלת בקברה אם הייתה רואה אותנו ככה עכשיו".

 

חוזרים הביתה

 

הבית הישן נגלה למולו. "זה הבית שלי", הוא אומר כשפסיעותיו מהדהדות על השביל העשוי חרסים בני מאות או אלפי שנים שאסף אביו מחפירות ארכיאולוגיות. הוא פותח את הדלת בפשטות, כאילו לא חלפו שנים. אביו, שלא ידע על הביקור, עומד שם מופתע והם נופלים זה על כתפי זה בחיבוק חם. במחסן, כבר מחכות הכוסות החד פעמיות שממתינות רק לו. 'מה אתה אומר על הראל"' אנחנו שואלים. "אני לא מכיר אותו" הוא עונה בהומור קיבוצי אופייני.

 

חשבת שיהיה לך בן חרדי? שאלנו בזהירות.

 

לא, לא, לא לא לא. יש לנו תמונות, תראה איך הוא נראה אדם אחר לגמרי". הוא מצביע על תמונות שבהן נראה בן הקיבוץ המתולתל משתובב על החוף.

 

איך אתה אוכל את זה?

 

שי: "הם מרוצים מהחיים, זה הכל. אני לא זוכר בדיוק מה היה כשהתחיל להתחזק, אבל הרגשנו שהוא ודליה אשתו היו מרוצים ורגועים, ואם הם הרגישו טוב, אז אנחנו מרגישים טוב".

 

זה לא סתר את האידיאלים?

 

"מה פתאום, ברור שהילדים שלנו לא כמונו. גם אנחנו לא כמו ההורים שלנו. יש להם מסלול חדש. הוא מגיע הרבה לבקר, אוכל זה לא בעיה, אנחנו יודעים מה לקנות, הכל בד"צ וחד פעמי. תמיד אפשר להסתדר. זה דברים קטנים. אין שום ניתוק כשהילדים חוזרים בתשובה. זה שטויות".

 

על הקיר, לצד התמונות הנכדים מסולסלי הפיאות, המחייכים והחיננים, נמצאות גם תמונות מנחיתתו של ניל ארמסטרונג על הירח, ברגעים שבהם הוא, שי, ישב בחדר הבקרה ביוסטון נכון לכל תקלה הקשורה בראדר הנחיתה שהיה אחד ממהנדסיו. זמן קצר לאחר מכן, הוא עזב לקיבוץ. השפע התחלף בריח הרפת ובבית דל וקטן.

 

"חיפשנו חיים יותר פשוטים ויותר קלים פחות חשוב כסף, פחות חשוב בית גדול או אוטו גדול ויקר", הוא מסביר את מה שאולי הוביל בסופו של דבר את בנו לחיי תורה.

 

אתה שלם עם הבחירה הזו?

 

אני מרוצה בוודאי, אחרת לא הייתי נשאר. פעם אחת חשבנו לעזוב, עשינו רשימה בראש ויצא שהדברים החיובים הם רבים מאשר השליליים. כאן יותר טוב.

 

מה טוב בקיבוץ?

 

איך שהיה פעם קיבוץ? הרבה דברים. הילדים ישנו בבתי ילדים בלינה משותפת, כולנו אכלנו בחדר אוכל. פעם בשבוע זרקנו את הבגדים לכביסה,וקבלנו אותה נקיה אחרי כמה ימים. הייתה כביסה מרכזית. זה מעניין, שבגלל צורת החיים דווקא היה הרבה זמן עם הילדים. מוקדם בבוקר קמנו, גמרנו עבודה בצהריים, נחנו ובארבע הילדים הגיעו מבית הילדים. לא היינו צריכים לבשל או לטפל ברכב וכו'. כל הדברים שעירוני צריך לעשות".

 

הראל: "שיחקנו יחד הרבה…"

 

השיחה נסובה על בית הכנסת שקיים פעם בשבוע בבית הארחה. "אנחנו לא השומר הצעיר שחרטו על דגלם שלעולם לא ייכנס אדם עם כיפה לקיבוץ. פשוט לא היה כזה דבר, אין כאן לא אנטי אלא- לא מבינים מה זה".

 

הם מדברים על ארבע משפחות שילדיהן חזרו בתשובה ופרצופם של אלה כבר נהיה לדבר שבשגרה בקיבוץ. הראל: "ברגע הראשון החברים קופצים, אבל בסוף לא נבהלים, רואים שאתה עדיין מדבר לעניין, מתעניין בשלומם, רואים שזה לא נורא. רואים את האור על הפנים, שאדם חי עכשיו".

 

שי: "מישהו הציע להקים בית כנסת ולא קבלנו. לא היתה התנגדות, אבל כבר יש בבית ההארחה ויש במושבה מגדל שלידנו, לא צריך עוד אחד. זה לא היה עסק גדול. בעתיד? מי יודע?!"

 

הראל: "נכון, כשיהיה פה תלמוד תורה. ותהיה כאן ישיבה. הנה, רוצה לראות איפה תהיה הישיבה? יש כאן בניין שהיה נקרא המועדון לחבר. היום זה בנין ריק. אתה מסתכל מה נשאר כאן, הכל ריק".

 

"במה אתם יהודים?"

 

תש"ן. היכל אצטדיון יד אליהו בתל אביב. מרן הגאון רבי אליעזר  שך נושא למול הרבבות הגודשות בשחור את היציעים, את הנאום שיזכה לכינוי "נאום השפנים". כל תקשורת מכל העולם משדרים את הנאום. דריכות רבה במערכת הפוליטית בארץ. נאום שכזה יוכל להכריע את הרכבת הממשלה העתידית.

 

"עם ישראל שעברו עליו גלות אחרי גלות, גזירות אחרי גזירות, טביחות ושמד, שריפות והריגות. עמים חזקים עמדו עלינו להשמידו. הם נאבדו, אלפיים שנה אנחנו לבד בידיים ריקות, אין לנו נשק, אין לנו… איך אפשר לעמוד? ואנחנו ניצחנו, אנחנו עומדים וקיימים. איזה סוד יש בזה? מה הסוד בזה? מה המופת בזה?" שואל ראש הישיבה, "יהודי. אני יהודי ואני חזק יותר מהם והרגו אותי אבל בניי נשארו חיים, אני הורשתי לבני, ואני לא אלך לבית הכנסת אבל בני ילך לבית הכנסת. אם אני לא אלמד, בני ילמד. אני לא ניתקתי את מורשת אבותיי (מרים את ידו)…

 

 אני חי! אתה מת! אתם מתים! אני חי ואני אחיה, מתי? אם אני לא אקרע את הקשר עם אבא שלי, אני אתנהג בדרך של אבא שלי וסבא שלי וסבתא שלי… ואני לא אחפש חכמות אחרות.  אני לא אלמד את חכמתי שלי, את הקולטורה שלי. אתה גם יהודי. אתה נימול, אבל מה הקולטורה שלך? אנגלית? זה הקולטורה שלך? אתה יודע גם ערבית… מה עוד? אתה פותח את החומש, אתה יודע מה פירוש המילות? אתה זרקת את החומש, אתה ניתקת מאבא שלך. אין לך קשר עם האבות. אם אין לך קשר אתה מוכרח להיאבד". הוא פורץ בבכי.

 

במילים קטועות מספר על הילד החילוני שלא יודע את עברו. ואז הוא מכריז בדרמטיות "אם יש קיבוצים- אני לא אפחד ממשהו (מנפנף באצבעו שוב ושוב)- אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת, לא יודעים מה זה מקווה, לא יודעים מה זה חיידר. מגדלים שפנים, חזירים. יש להם קשר לאבא שלהם? זה נקרא שיש לו קשר עם אבא שלו? אבא שלהם גם כן אכל ביום כיפור?! זה נקרא יהודים?!". המילים הללו זעזעו רבים בארץ. ביניהם נכדים של מקימי קיבוצים שונים. הערב יורד על בתי הקיבוץ. הראל משוטט ליד בית הילדים, מציץ לתוך הכיתה. נאנח. "זה לא שלא יודעים מה זה חיידר, הם יודעים ולא רוצים לדעת".

 

ליד חדר האוכל, הוא נזכר בחתונתו שהתקיימה כאן לפני יותר מעשור. בשונה מבר המצווה שלו חסרת התפילין, את החתונה הוא עשה דווקא כ"חתונה קבלית", שבה שבר יחד עם אשתו… כד חרס תחת החופה. "איזה נוסטלגיה. הייתי כאן שעות על גבי שעות, הכל מתערבב מהר מידי". בר המצווה שלו הייתה קצת יותר בולטת משל שאר בני הכיתה שעשו משהו כללי בטקס כיתתי. "ידענו שבגיל 13 מתחיל פרק חדש של 'להיות גבר', אבל זה לא קשור בשום צורה לתורה. את זה כמובן 'הרב' לא הזכיר.

 

תפילין של לילה

 

את אותו לילה בביתו התל אביבי של בוגר הקיבוץ, הוא לא ישכח לעולם. ללא שום סיבה, באמצע הלילה, הוא היה אחוז טירוף, רצון עז והתעוררות בלתי מוסברת התפרצו בו להניח תפילין. כאלה מעולם לא היו לו, כמוהם- גם קרבה אמיתית לדת. אבל הוא רצה להניח תפילין, ועכשיו. באמצע הלילה. הוא רץ תזזיתי בבית, מוצא את הטלית של החתונה ומתעטף בה. נשמתו בקשה לקרוא קריאת שמע. "בבוקר, אשתי רואה אותי עם הטלית", הוא נזכר בחיוך, "ומצלצלת בבהלה להורים שלי שיבואו לקחת את הילד שלהם מהר. כמעט אישפזו אותי, הלכתי לאבי, ביקשתי את התפילין של סבא שלי".

 

כל זה מתרחש לאחר מרוץ מטורף שעובר הראל בחיים. לאחר הצבא הוא יוצא למזרח הרחוק, לומד בארצות אלו את כל התורות האפשריות של הרפואות השונות, מקים בארץ עסקים המגלגלים מיליונים שנגמרים בסוף בקול דממה.

 

"ראיתי באותו תקופה איך אדם 'רוחני', נותן הרצאה חזקה והולך מאחורי הקלעים ומתווכח על צ'ק שחזר לחלק אותו לתשלומים. הכל פארסה, הכל שקר ושרלטנות". הוא מוצא עבודה בגינון אצל מישהו הקשור לחברת תעופה בינלאומית ומקבל ארבעה כרטיסי טיסה במחיר של 10% בלבד. בורח. הראל,

 

שגדל על אידיאולוגיה שמאלנית מובהקת, כעס על הארץ באותם ימים של רצח רבין. "איך יכול להיות מצב שבו מחנה שרצח את השלום עולה לשלטון? בחתימת הסכמי אוסלו הזלתי דמעות של שמחה איך שהכל מתגשם לו. יש כאן בן אדם אחד שמוכן להושיט יד ומולו מחנה שלם שלא רוצה לשמוע על זה. היום אני מבין שהכל מלחמה דתית. לא של היהודים נגד האיסלם, אלא חילונים נגד דת. חסרי הדת מסכסכים בין האומות".

 

כאשר הוא התייאש מהכל, אשתו שהתחזקה ולא אמרה לו דבר על כך ("יש לה נס כי הייתי נלחם בזה עד הסוף"), הציעה לו ללכת לסמינר. הו אזעם. "מה לנו ולדת, לא חסר צרות, נכניס אלמנט חדש של דת? זו תנועה פוליטית של  חברה שלא יכולה לעמוד בקצב של העולם, אז יותר נוח להם להישאר במצב סטטי". כמו כל בעל תשובה טיפוסי של 'ערכים', הוא הסכים לבוא 'סתם בשביל ללכת למלון'. אחרי שתי הרצאות- הכל התפוצץ לו.

 

"אחרי 30 שנה, שבחצי מהן אני חוקר רוחניות, בא אורתודקס, אולטרה, בהגדרה, ופיצח לי כל כך הרבה. אני חייב את הגירוי האינטלקטואלי. הוא מצטט לי מהספר של פרויד עם מספר עמוד ופסקה, מדקלם אותה בעל פה במשך דקות, אני 'שמע ישראל' לקח לי חמש שנים לדעת בעל פה. יצאתי וקנאתי בו. אני חשבתי שאני יודע משהו, אבל השכלה של ידיעות אחרונות בקושי יש לנו. אמרתי לעצמי שאין טעם אפילו להוריד את הכיפה. ואז באו 'אורות'. אי אפשר היה לדבר איתי. מי שרק הסתכל עלי – קיבל שטיפה. "מה אתה לא שם לב מה קורה איתך? והבריאה? היא מקרה? זה לא מסתבר. הייתי להוט חשבתי שתוך זמן קצר אני אראה את האור הענק".

 

אבל הדרך לא הייתה קלה. הוא עבר להתגורר במספר מקומות בצפון הארץ, מרחק קילומטרים לא רב מהקיבוץ. ההשגחה הפרטית העבירה אותו ממקום למקום עד שמצא את עצמו בכרמיאל. אצל הרב ישעיהו קניאל, בקהילת 'מתן נחליאל', שהינה אחת מזרועות הקירוב של רב העיר. בית הכנסת ובו מתפללים אברכים לצד חובשי כיפות מגוהצות. קפט, לצד טריקו. בין לבין, הוא הספיק לעשות מהפך נוסף באומן, ולהפוך לחסיד ברסלב נלהב שמייסד שיעורי תורה ושותף לקלויז ברסלבי כרמיאלי. הוא נזכר בקוריוז שבו נפגע כאשר לא הצליח להשתלב בקהילה ישיבתית מסוימת. "למעשה הם צדקו, אני לא מתאים. אבל אתה לא יודע איך זה שבן אדם חוזר בתשובה- לא משנה מאיזה סוג- הוא בשבילו צדיק עליון".

 

פירות גינוסר

 

בקיבוץ, הכל כמו קפא. בית המרחץ ובית הילדים. חדר האוכל והספרייה. "הכל נשאר כאן בגדר רעיון", הוא אומר, "ה' לא רוצה קיבוצניקי, הוא רוצה שיהיה חסד, דינמיקה. הרעיון הסוציאליסטי הוא רעיון יפה, אבל ברגע שנוח לאדם הוא מפסיק להתאמץ. הם נהיו אוכלי חינם. במקום להפוך לחברה יצרנית, כל אחד מנסה להנות מהרעיון שכולם עובדים בשבילו בקיבוץ". אבל הזיק הזה, הזיק הזה בעיניים לא מרפה.

 

הוא שואף מלוא ריאותיו את אויר הקיבוץ שלו. מספר על כך ששנאת החרדים נובעת מבורות פשוטה ("גם ללמוד את התנ"ך בצורה הזו היא מבורו") וחושב בקול על המהפך שעשה". את האמת? ממני הכי פחות ציפו שאחזור. זאת הייתה הפתעה גם בשבילי. זה היה רחוק ממני. גם פה, במרחבים האלה הייתי מדבר עם ה' ואומר תודה.

 

היה לי ברור שיש בורא, אבל להגיד שחשבתי שהוא שומע אותי? זה לא. הייתי ילד מאד רוחני ואני לא יודע איך לא קלטו את זה אצלי. אבא היה צריך להרגיש שזו הנטייה שלי ולנתב אותי. אבל, יד ההשגחה לא רצתה. הקב"ה יכול להחזיר את כולם בתשובה, אבל הוא רוצה שהאדם יזכה להגיע לזה מתוכו, שירוויח את האהבה הזו". צעדיו נבלעים בקיבוץ הנם את שנתו, הוא הולך ומתרפק על העבר. כמו משלים עם העובדה שלא ניתן עוד לשלב בין ההווה לעבר.

 

היית רוצה לגור בקיבוץ חרדי?

 

"בוודאי, אני מאד סובל מהחיים הבורגניים. להיות עבד של החיים. כל היום לרדוף אחרי הכל. מין מעגל שאני לא מצליח לשבור. אבל אי אפשר להיות אמביוולנטי. או שאתה פה או שאתה שם. מגיל אפס חיפשתי מה האמת, ואיך יכול להיות שזה גם כאן וגם שם. צריך להחליט".

 

הוא ננער ממקומו והולך במהירות. "הנה בית התרבות", הוא אומר באגביות, הוא מצביע על בנין ישן ומתפורר שדלתותיו החלודות, נראה לא נפתחו זמן רב. " זה היה המקום היחיד שהשתמשו במילה תרבות בקיבוץ, היום גם את זה אין". וכמו להשלים אותו זועק הגרפיטי המרוסס על הבניין 'איפה התרבות?'… "הכתובת הייתה על הקיר", הוא מגחך.

 

כבר הרבה זמן שלא היה פה. הוא מגיע לביקורים בבית הוריו, אבל לא ברחבי הקיבוץ. לאורך כל המסע, הוא היה רציני ותווי פניו לא התרככו. עכשיו, משהו מפשיר באחת. "תראו זה ממש מתאים", הוא מצביע על הבניין, "שם יש מקום למטבח. פה למטה בספרייה יהיה אוצר הספרים. ידעתי שזה טוב. בדיוק כאן תוכל להיות ישיבה. נדבר עוד עשרים שנה על אחרי מאה ועשרים שנה לקיבוצים, תראו מה יהיה".

 

אנו מנסים לתהות אם הוא אומר זאת ברצינות, או שמא הוא מתלוצץ., אבל גם על דברי הרב מפונוביז' שאמר כי יש להכין כיפות ותשמישי קדושה לימים שבהם יחל העם לחזור בתשובה ובקיבוץ 'עין חרוד' יהיה בית כנסת, גם על זה לגלגו. זה קורה, המהפכה. לא, הקיבוצים לא מתחרדים בשל אוכלוסיה אחרת. אלו הם הוותיקים, בדרום ובצפון, בעין חרוד ובשדה בוקר, בקיבוצי השומר הצעיר וביישובים רבים. תשאלו את אנשי "איילת השחר", שאברכיהם מתגוררים בקיבוצים שכאלו, והם יכוונו אתכם למניינים בכל קיבוצי הארץ.

 

הראל שוורץ, נותן מבט אחרון אל 'הקיבוץ שלו', מביט אל ביתו של יגאל אלון שאמר כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". והוא יודע את עברו, עתידם של הקיבוצים אינו לוט. הקיבוץ הקדוש באומן, ניזון גם מהם. "כינרת זו גינוסר. ולמה נקרא שמה כינרת? דמתיקי פירא כקלא דכינרי" (גמרא, מגילה). פירותיה של גינוסר, משמיעים גם היום צליל כינור עדין. מהקיבוץ לבית המדרש.

 

 

[משפחה]