הנקמה האחרונה

שנים רבות לא הבינה יפה דה-קוסטה מדוע נהגו בביתה לפזר כמויות גדולות של מלח על כל נתח בשר, מדוע הקפידה לעשות ניקיון יסודי בחודש האביב, ומדוע אסרו עליה לאכול בבתי חברותיה. רק לאחרונה היא גילתה את התשובה לתעלומה בת חמש מאות שנה. מיוחד ל'אחינו'

 

חמש מאות וחמישים שנה עברו מאז ייסד תומס טורקווימדה את האינקוויזיציה הספרדית הידועה לשמצה. עשרות אלפי יהודים נמקו במרתפי עינויים והועלו על המוקד בשריפות פומביות במסגרת מאמציו  להשמיד את זכרו של העם היהודי, אבל בימים אלו מתברר ששום דבר לא עזר. עובדה: יותר ויותר צאצאי האנוסים עוסקים בימים אלו בחיפוש אחר זהותם הרוחנית, חלקם אף מתגיירים בפומבי ושבים לצור מחצבתם.

 

"יש בימינו מהלך של התעוררות רוחנית בעולם כולו", מספרת לנו הגברת יפה בתיה דה-קוסטה, "שיבת האנוסים ליהדות היא חלק מהתהליך הזה".

 

סיפורה המופלא של דה-קוסטה עצמה יכול לשמש הוכחה ניצחת לכך.

 

משפחת דה-קוסטה הגיע לארה"ב לפני מאה שנה מהאיים האזוריים, קבוצת איים קטנה באוקיינוס האטלנטי לא הרחק מחופי פורטוגל. בני המשפחה התערו במהירות רבה באורח החיים האמריקאי, כולם פרט לסבתא עקשנית אחת שסירבה לבקר בכנסיה במין עקשנות תמוהה. בניגוד לאותה סבתא הרי שעד גיל שמונה עשרה הייתה יפה בתיה "ילדה טובה אמריקה". היא  גדלה בעיירה ניו-בדפורד, בסמוך לעיר בוסטון, והקפידה לבקר בכל יום ראשון בכנסיה המקומית יחד עם אמה.

 

היו גם כמה מנהגים מוזרים שעברו אצלם במשפחה מדור לדור. למשל, האופן המוזר שבו נהגו להכין אצלם עוגות. במקום לשבור את הביצים היישר לבלילה, כפי שמקובל לעשות, הקפידו במשפחת דה-קוסטה לשבור תחילה את הביצה לתוך כוס ורק אז להעבירו לעוגה. והיו עוד מנהגים משונים ובלתי מוסברים: היה חלק מסוים מהעוף שתמיד נזרק לאשפה, כמויות מלח מופרזות שהיו בוזקים על הבשר קודם לבישולו, הקפדה על שריפת ציפורניים גזוזות, וגם ניקיון שנתי יסודי שנערך מדי שנה בתחילת האביב.

 

"אמא הייתה ממש צועקת עלינו שלא נעז להשאיר אף פרור בבית", נזכרת יפה דה-קוסטה. "גדלנו עם כל המנהגים הללו אבל לא היה לנו מושג שיש בהם משהו יוצא דופן. לא הסבירו לנו אף פעם למה ומדוע, חשבנו שאצל כולם עושים כך. הייתה מין סודיות בבית. לא שואלים שאלות. ידעתי למשל שלחברות שלי מהכיתה מותר לאכול בכל מקום, אבל אצלנו לא מרשים לאכול בבתים של אחרים, וגם לא מארחים חברים בבית. חינכו אותנו שאין חברים, יש רק משפחה".

 

בגיל 19 החליטה יפה דה-קוסטה שהיא מפסיקה לבקר בכנסיה. "הייתה לי הרגשה פנימית שזה לא בשבילי, כאילו הדבר עורר בי איזו אלרגיה לא מוסברת. במשך עשרים השנים הבאות הגדרתי את עצמי חילונית, למרות שבאורח מוזר המשכתי לשמור על קשר עמוק עם ספר התנ"ך והייתה לי אמונה פנימית חזקה בלב שלא ידעתי אך בדיוק לבטא אותה".

 

למרות ההגדרה החילונית היה משהו מסתורי שכל הזמן משך אותה ליהודים ולארץ ישראל. היא באה לביקורים בארץ, קנתה חומש עם תרגום לאנגלית וניסתה ללמוד תורה בכוחות עצמה ואף החלה להגיש תוכנית רדיו שבועית שעסקה בין היתר בנושאים רוחניים ובמאבק באנטישמיות.

 

במהלך אחד הראיונות שקיימה עבור התוכנית זרק לה המרואיין רעיון מוזר – "למה לא תבדקי אם את בעצמך אינה במקרה צאצא למשפחת אנוסים מפורטוגל?"

 

יפה בתיה התייחסה לרעיון המוזר בספקנות רבה אך החליטה לתת לו סיכוי. מהר מאוד התברר לה שהמציאות עולה על כל דמיון. "התחלתי לחקור והבנתי, כמו שקורה לאנוסים רבים, שהרבה מנהגים שהיו שגורים אצלנו בבית הם למעשה מנהגים יהודיים. היו גם מנהגים שבבית לא התקיימו, אבל אמי סיפרה שבביתה הם כן התקיימו. פתאום הבנתי את משמעות המשיכה הבלתי מובנת שהייתה לי כל השנים לתורה ולעם ישראל".

 

מאז התגלית המדהימה הזאת הספיקה דה-קוסוטה להתגייר כדת וכדין. היום היא חיה בישראל ועומדת בראש ארגון שמטרתו לסייע לצאצאי אנוסים המחפשים את שורשיהם הרוחניים. לפני פסח היא אירחה משלחת של ראשי קהילות בני אנוסים שהגיעו לסיור בישראל.

 

"היה מרגש לראות את האנשים הללו אוכלים מצות לראשונה מזה חמש מאות שנים. החלום שלי הוא שכל עם ישראל ילמד ממסירות הנפש הזאת. מאות שנות רדיפת ומסתור לא הצליחו למחוק לחלוטין את הניצוץ היהודי ועכשיו רבים מהם מבקשים רק דבר אחד – לחדש את השלשלת".