כוכב אחר

 

פסעתי מצד לצד בחדרי שבמלון היאט ירושלים, ממתינה בהתרגשות לבואו של בני בן ה-19, ריצ'רד, שלא ראיתי כבר ששה חודשים. הוא למד במכינה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בדיוק כמו שאני עשיתי לפני 30 שנה. זה היה בוקר יום השבת, ובתור אישה חילונית היה לי די משעמם. סמכתי על ריצ'רד שיספק לנו בילוי כלשהו, אולי נצא לבקר יחד בשוק הערבי.

 

בסופו של דבר הגיעה הנקישה על הדלת ואני פתחתי אותה לבני המקסים. לאחר חיבוק אמיץ וחם הוא אמר, "אמא, אנחנו מוזמנים לביתו של הרב לארוחת צהריים."

 

"איזה רב?" שאלתי, מבולבלת וגם מבוהלת.

 

"תראי עוד מעט. רק תבואי איתי", הייתה תשובתו הלא-כל-כך-מרגיעה של ריצ'רד. לא על בילוי מסוג כזה חשבתי.

 

לאחר הליכה של רבע שעה בערך, הגענו לבניין דירות חדש יחסית, וריצ'רד הוביל אותי בבטחה אל הדלת. אפשר היה לראות בבירור שזה לא הביקור הראשון שלו שם. רב קנדי צעיר מאוד ואשתו מוונקובר (עיר מגורינו) ברכו אותנו לשלום כשנכנסנו אל דירתם הנקייה אך מרוהטת בצניעות. סביב שולחן האוכל שלהם ישבו בערך עשרה סטודנטים אמריקנים, בחורים ובחורות, כולם בשנת הלימודים שלהם באוניברסיטה העברית.

 

התחושה הראשונית שלי הייתה שיושבת כאן קבוצה של צעירים, שמרגישים בודדים ומנותקים, רחוקים מהבית אולי בפעם הראשונה בחייהם, מתאימים לשכנוע על ידי קנאים דתיים כִּפְרי בָּשֵל… והבן שלי אחד מהם. אני זוכרת תחושה ברורה של רצון לצאת משם מהר ככל האפשר מבלי לנהוג בחוסר נימוס.

 

"אמא," הסביר לי ריצ'רד אחר כך, "אני יכול להגיד לך שאני מתקרב ליהדות. זה נשמע לי נכון. אני חושב ששם נמצאת האמת."

 

"איזו אמת?" הגבתי. "אתה צעיר וחלש ובשל לקטיף!"

 

הדיון/ויכוח נמשך במשך כמה דקות נוספות. אחר כך החלטתי להניח לו, מתוך הבנה שבכל מקרה אני לא אגיע לשום מקום, ושאם אמשיך אני עלולה להזיק יותר מאשר להועיל.

 

שאר הזמן עם ריצ'רד בביקורי בירושלים עבר בנעימים, ואני חושבת ששנינו החלטנו בלבנו שהכי טוב לא להעלות שוב את הנושא. עזבתי את הארץ מתוך תקווה שזאת רק תקופת 'מרי' שהוא עובר, ושברגע שיחזור הביתה לקנדה, יחזור גם להיות עצמו – יהודי חילוני טוב.

כוכב אחר

 

זה לא היה ככה. ריצ'רד נצמד לדת בעקשנות גם כשחזר לקנדה. הוא ויתר על לילות של בירה ומסיבות עם חברים. הוא לא אכל יותר במסעדות לא כשרות. הוא הלך בקביעות לבית הכנסת. הוא הצטרף לקבוצת לימוד. הוא הקשה על חיי עם כללי כשרות. הוא חזר ארצה לשנת לימודים בישיבה.

 

"מה נפל עליי?" קוננתי בפני חברתי הטובה, מורלי. "איפה טעיתי? זה כאילו שהילד שלי חי בכוכב אחר."

 

"זה היה יכול להיות גרוע יותר," ניסתה מורלי לנחם אותי, "ריצ'רד היה עלול להצטרף לכת."

 

כשחשבתי על זה, התחלתי לקלוט שהדבקות של ריצ'רד בדת אינה ניתוק מוחלט ממה שהיה קודם. הוא תמיד היה טיפוס רוחני. אפילו בתור ילד הוא היה חושב על השאלות הגדולות, אותן היה מעלה בפניי הרבה פעמים: "אם אלוקים נמצא בכל מקום, למה אנחנו לא יכולים לראות אותו?" "מה קורה לנשמה של מי שמת?"

 

למרות הסימנים המוקדמים, עדיין הייתי מודאגת מאוד, כאֵם, לאושרו ולרווחתו של בני. האם למסלול הדתי החדש הזה יש השפעה טובה על חייו? התחלתי לראות שבלי כל ספק הוא נהיה אדם שמח יותר, שלם יותר. יצר ווכחנות שנבע מחום-מזג, הפך להחלפת דעות מנומקת היטב ומכובדת.

 

האשמה ומציאת פגמים התחלפו בהבנה וקבלה. חוסר סבלנות ודעה דוגמאטית השתנו לאהדה וסובלנות. וחשוב לא פחות, האנשים בקהילה שלו היו שותפים לאותם ערכים וגישות. איך יכולתי לא להיות מרוצה מבחירותיו של בני?

 

ל"התחזקות" של הבן שלי היו גם השפעות אדירות על היחסים בינינו. אולי זה התחיל מתוך מוטיבציה למלא את מצוות כיבוד-אם, אבל בכל אופן, ריצ'רד יצר איתי במשך השנים מערכת יחסים המבוססת על כבוד הדדי ומסירות, אשר פתחה בפנינו דלת להכיר זה את זו בדרך אמיתית מאוד, לגלות כמה אנחנו דומים בחוש ההומור שלנו, בתפיסת העולם ובגישה הכללית. למרות שאלפי קילומטרים מפרידים בין ביתו בירושלים למגורי בקנדה,

 

פיתחנו קרבה וחיבה מוחשיות. יש בינינו ידידות נפלאה שבה אני גאה מאוד. בכנות, אני לא מאמינה שזה היה מגיע לרמה הזאת אלמלא חזר בתשובה.

 

[אש התורה]