"להתקדם אל האור בקצב איטי"

הצעדים הראשונים בעולם התשובה קשים במיוחד. עומד לו נער צעיר שהורגל מצעירותו לאכול מכל הבא ליד, למלא את תאוותיו כרצונו ללא כל עכבות, ולחיות חיים חופשיים ונטולי כל עול. לפתע, בבת אחת, מכה בו אור האמת, והוא מתחיל להישאב אל עולם התורה.

 

עכשיו הוא צריך להיפרד מהמגרש בשבתות, להפסיק לראות את סדרות הטלוויזיה האהובות עליו, ולהתחיל לבדוק כל דבר מאכל האם הוא כשר, ואיזו ברכה יש לברך לפני שאוכלים אותו.

 

בדרך כלל, השלב הבא אחרי הקושי, הוא השלב של ה'אורות'. מילות התפילה מקבלות משמעות מיוחדת, העיניים בורקות באור של קדושה, לימוד התורה מענג את הנפש, השבת נותנת לשומר עליה תחושה עילאית והכיפה על הראשה מרגישה לו כמו כתר מלכות.

 

במקרים רבים, חוזרים בתשובה מתחילים להגזים ובלי לשים לב הם נסחפים לעולם של ציות מוחלט לרגש. הם לומדים עד כלות הנפש, ממעטים באכילה ובפעילות גופנית, בקושי מדברים עם חברים ולפעמים אפילו מתרחקים מההורים ומהמשפחה המורחבת, הכל בשם הדת ולמען התורה.

 

אלא שלא זו הדרך הנכונה לעלות אל הר ה'.

 

הרב שמעון וייס מרבני 'אחינו', מקשר זאת לפסוק הכתוב בסוף פרשת יתרו, מיד אחרי עשרת הדברות ומעמד קבלת התורה על הר סיני.

 

אומר לנו הקדוש ברוך הוא: "ולא תעלו במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערוותך עליו".

 

שואל הרב וייס, מה קשור המזבח למתן תורה ומדוע המצווה הזאת של עשיית כבש למזבח באה מיד לאחר עשרת הדברות?

 

שאלה נוספת שקצת מציקה לנו היא על עשרת הדברות עצמן. הדיברות הראשונות מתחילות במצוות נעלות וגבוהות, ידיעת ה', האמונה בו, התרחקות מעבודה זרה על כל חלקיה ופרטיה, ועוברות למצוות הכי הכי פשוטות ובסיסיות כמו "לא תנאף" או "לא תרצח".

 

הרי אנו במעמד נשגב של מתן תורה. מי חושב על עבירות בכלל? כולנו שומעים את קול ה' מדבר מתוך האש, מישהו יכול לחשוב בכלל על לקחת סכין ולנעוץ אותה בלבו של אדם אחר?

 

אלא אומר הקדוש ברוך הוא לבניו: בנים יקרים, נכון שאתם עכשיו באורות, אתם עכשיו מתרגשים ממתן תורה, אבל אני רוצה שתדעו, בדיוק כמו שמצווה לדעת שאני ה', ושאין אלוהים אחרים בשמים ממעל ובארץ מתחת, באותה מידה צריך להיזהר לא לחמוד, ולא לנאוף ולא לרצוח.

 

גם כשאתם נמצאים למעלה בסגות רוחניות גבוהות, עליכן להיות מוכנים גם לרגעים הקשים והשפלים, כשיבוא לפניכם ניסיון מכוער, שתתמלאו בכעס ובתאוות נקם. יהודי צריך להיות תמיד מוכן גם למצב של ירידה.

 

"יותר מכך" אומר הרב וייס. עצם העלייה צריכה להתבצע בזהירות יתירה. "לא תעלו במעלות על מזבחי", לא לרוץ ולדלג על שלבים בדרך אל הקדושה, אלא צריך לעלות על כבש עם שיפוע קל, לצעוד בדרך הארוכה והאיטית יותר, אך רק דרכה נוכל להגיע אל היעד בקצב מהיר יותר ובצורה בטוחה יותר.

 

"כך כל בחור צעיר שחוזר בתשובה צריך לזכור שיום יבוא והוא יתרסק. יום יבוא ותהיה לו נפילה. לכן העלייה צריכה להתבצע בזהירות. לא לרוץ, יהודי צריך להיות בדרך הנכונה אל הפסגה, אבל לא צריך לרוץ אל האור כי אז אפשר להסתנוור. לאט ובטוח. רק כך, גם כשנהיה חלילה במצב של רצון לרצוח, לגנוב או לנאוף חלילה וחס, נזכור גם את הדיבר הראשון 'אנוכי ה' אלוקיך', ויהיו לנו יותר כוחות כדי להתגבר על הניסיון ולמלא את רצון ה'.