לימוד משנה – למה עבודה זרה נקראת כך?

 

פרק ט' משנה א'

 

האם ידעת, שהאיסור החמור ביותר ביהדות הוא לא לעבוד 'עבודה זרה'?

'עבודה זרה' הוא חפץ או בעל חיים שאדם החליט להתייחס אליו כאילו יש לו כוחות על טבעיים. יחס זה כולל כל מיני סוגים של 'עבודה', הוא מתפלל אליו, משתחוה לו, מאכיל אותו בכוונה לעשות את רצונו וכדומה.

איסור זה כתוב בתורה ב'עשרת הדברות' שאמר ה' לעם ישראל בזמן שהוא נתן להם את התורה. כך אמר אז ה': "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ".

שמה של ה'עבודה זרה' ניתן לה, בעקבות כך שהיא 'זרה' למי שעובד אותה, כלומר שאין בה שום תועלת, והיא לא עונה או עוזרת לפונה אליה בבקשת עזרה, כמו אדם זר שאינו מכיר את הפונה אליו ולכן הוא אינו חפץ לעזור לו.

זאת בשונה מה' יתברך, שנאמר בו "קרוב ה' לכל קוראיו", והוא שומע, מתייחס ועוזר לכל אדם שפונה אליו ומודה לו, או מבקש ממנו את צרכיו.

מלבד שאין 'לעבוד' את ה'עבודה זרה', יש גם איסור ליהנות ממנה. ולכן אם אדם כלשהו, יהודי או גוי, יחדו איזה חפץ ועשאוהו 'עבודה זרה', אסור ליהנות מאותו דבר, אלא צריך לבערו מהעולם בשריפה.

 

בכדי להרחיק בני אדם מ'עבודה זרה', הוסיפו חכמים וגזרו שה'עבודה זרה' נחשבת ל'טמאה' בטומאה חמורה הנקראת 'אב הטומאה'.

בטומאה זו ישנן כמה דרגות, יש מהם שמטמאים את כל דבר שנוגע בהם, ויש מהם המטמאים גם את מי שנושא [סוחב] אותם באמצעות מקל וכדומה, אף אם הוא לא נגע בדבר הטמא עצמו.

בדין טומאת 'עבודה זרה' ישנם שתי דעות בין חכמי ישראל, האם היא טמאה בדרגת הטומאה החמורה יותר, כמו טומאתה של אשה 'נידה', והיא מטמאת גם ב'משא' בלא נגיעה. או שהיא טמאה בטומאה פחות חמורה, כטומאתו של 'שרץ' מת, ולכן רק מי שנוגע ב'עבודה זרה' עצמה נעשה טמא, כמו שהשרץ' מטמא רק את הנוגע בו, ולא את הנושאו שלא נגיעה.

דיון זה מובא במשנה במסכת עבודה זרה, שלדעת חכמים טומאת 'עבודה זרה' היא כטומאת 'שרץ', ואילו לדעת רבי עקיבא טומאתה חמורה כטומאת אשה 'נדה'.

במשנתינו מובא רמז מפסוק בנביא ישעיהו לשיטתו של רבי עקיבא, שדרגת הטומאה שגזרו חכמים על 'עבודה זרה', היא כדרגת טומאת אשה 'נדה'.

 

המשנה מביאה הלכה זו כאן, באמצע הלכות שבת, אגב מה שמוזכר בסוף המשנה האחרונה בפרק הקודם, ששם למדנו את דינם של שברי כלי חרס, לענין חיוב 'קרבן חטאת' על הוצאתם בשבת מרשות לרשות באיסור,

ושם גם כן מובא פסוק מדברי הנביא ישעיהו, על צורת שבירת החרס על ידי יוצר הכלים.

ומאחר והפסוק שהביא רבי עקיבא כרמז לשיטתו סמוך לפסוק המוזכר במשנה לעיל, הזכירה המשנה הלכה זו כאן.

[כך היה דרכם של כותבי המשנה, להזכיר הלכות הקשורות בקשר כלשהו להלכה שנכתבה לפני כן, גם אם היא אינה קשורה להלכות הנלמדות במסכת].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

אמר רבי עקיבא: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה – כלומר, היכן מצאתי רמז לשיטתי, שהטומאה שגזרו חכמים על 'עבודה זרה', היא בדרגה חמורה, כמו טומאתה של אשה 'נדה', ולכן היא מטמאה גם ב'משא' ולא רק ב'מגע'?

שנאמר – הדבר רמוז בדברי הנביא ישעיהו, שכאשר הוא אמר לעם ישראל בנבואה [כלומר, בשליחותו של בורא העולם], את העתיד להיות בזמן הגאולה [כשיבוא המשיח], אחד מהדברים שאמר להם הוא, שכל אדם יתרחק מ'עבודה זרה' ויתייחס אליה כאילו היא אשה טמאה 'נדה'. כך כתוב באותו פסוק:

תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ – 'תזרם' הוא מלשון 'זָר', שכל יהודי יתרחק בעתיד מה'עבודה זרה', כמו שאנשים מתרחקים מאדם זר שאינו מוכר, וסיבת ההרחקה, שהרי ה'עבודה זרה' הוא כמו 'דָוָה', כלומר כמו אשה הטמאה בטומאת נדה [שלפעמים התורה קוראת לאשה הטמאה נדה בשם 'דָוָה'], וכמו שה'נדה' מרוחקת, כך היחס ל'עבודה זרה' יהיה מרוחק. מכאן למד רבי עקיבא:

מה נדה מטמאה במשא – כשם שאשה הטמאה 'נדה' טומאתה חמורה, ואפילו אם אדם 'נשא' אותה בלא לנגוע בה, הוא טמא, כמו שכתוב 'וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב', כלומר שאף אם ה'נדה' ירקה על אדם טהור, והוא לא נגע בנדה וגם לא ברוק, אלא הוא סחב אותו על גופו, הוא ובגדיו טמאים.

אף עבודת כוכבים מטמאה במשא – שגם אם בא אדם והניח על כתיפיו של חברו חפץ של 'עבודה זרה', הסוחב נעשה טמא, מאחר ש'עבודה זרה' מטמאת את האדם ב'משא'.

חכמים חולקים על רבי עקיבא, ולדעתם 'עבודה זרה' אינה מטמאת ב'משא', אלא ב'מגע' בלבד. הם מביאים רמז לשיטתם מפסוק אחר בתורה, המדבר על גודל ההרחקה שצריך האדם להתרחק מה'עבודה זרה': "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ… שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". ה'תועבה' הוא 'עבודה זרה' והתורה מלמדת שצריך לתעב ולהרחיק ממנה לגמרי, ולא להביא אותה אל רשותו כלל.

וממה שהתורה קוראת ל'עבודה זרה' בשם 'שקץ', וגם ל'שרצים' התורה קוראת כך, כמו שכתוב בתורה: 'וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל', ניתן ללמוד שכוונת התורה להשוות את דיני 'עבודה זרה' לדיני טומאת 'שרץ',

וכשם שה'שרץ' מטמא רק את הנוגע בו, אבל מי שנושאו בלא נגיעה אינו טמא, כך גם דינה של ה'עבודה זרה'.

 

הלכה

 

וההלכה העולה מדברי המשנה היא כדלהלן:

ההלכה היא כשיטת חכמים, שדרגת טומאתה של 'עבודה זרה' היא כדרגת טומאת השרץ, ולכן היא אינה מטמאה ב'משא' אלא ב'מגע' בלבד.

הלכה זו אינה שייכת בימינו, מאחר שכולנו נחשבים 'טמאי מתים', כלומר שאנו טמאים בטומאה חמורה יותר, שלא ניתן להיטהר ממנה אלא על ידי הזאת מים עם אפר של 'פרה אדומה' שאינה מצויה בימינו, אלא רק לאחר שנגאל על ידי בורא העולם ויבוא המשיח. עד אז אין אנו יכולים לנהוג דיני 'טומאה וטהרה' כלל.