לימוד משנה - לא אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו' יצא ידי חובת קריאת שמע?

מסכת פסחים פרק ד' משנה ח'. במשנה זו נלמד על כמה מנהגים שנהגו אנשי יריחו שחלק מהם מחו בהם חכמים שעשו שלא כדין ועל חלק לא מחו, אחד ממנהגים אלו היה בערב פסח ולכן הובאה משנה זו במסכת פסחים.

 

פרק ד' משנה ח'

 

 

האם מותר לחקלאי לעסוק ב'הרכבת עצים' בערב חג הפסח לאחר 'חצות היום'?

המשנה שלפנינו מלמדת הלכה זו.

 

אגב המשניות הקודמות בהם למדנו על המלאכות שמותר לעשותם בערב חג הפסח ועל אלו שאסור לעשותם, מובאים במשנתינו מעשים שונים שעשו אנשי העיר יריחו שלא על פי ההלכה,

ועל כמה מהמעשים הללו מחו בהם חכמי ישראל שיפסיקו לעשותם, ועל כמה מהם לא מחו בהם מאחר שהיה להם טעם וסיבה למנהגם.

ומאחר שאחד מהמעשים שעשו הוא עשיית מלאכה בערב חג הפסח, לכן מובאת משנה זו כאן.

 

במשנה מובאים מספר דינים והלכות, נקדים ונבאר מקצת ההלכות בקצרה:

א. זמן הקציר של מיני דגן הוא בחודש ניסן, ובזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים בזמן הקציר  [ביום השני של חג הפסח ט"ז בניסן], כבש לקרבן בבית המקדש, קרבן זה נקרא 'קרבן העומר',

יחד עם הקרבן היו מביאים לבית המקדש כמות של שעורים הנקראת 'מנחת העומר' [על שם שהאגודות שבהם אוגדים את התבואה לאחר הקצירה נקראים 'עומרים'] ומנחה זו היתה מונפת על ידי כהן ולאחר מכן היה מניחה על גבי האש שבמזבח [ושריפת הקרבן והמנחה עושה נחת רוח להשם יתברך על שנעשה רצונו],

לפני הקרבת 'קרבן העומר' היה אסור לאכול 'חדש', כלומר את מה שהשריש וגדל בשדה בכל השנה שעברה - מהפסח של השנה שעברה ועד הפסח הנוכחי, וקרבן זה היה מתיר לאכול את ה'תבואה חדשה',

גם בזמנינו אסור לאכול 'חדש' עד סוף יום ט"ז בניסן שבו היו מקריבים את קרבן העומר בבית המקדש,

בנוסף לאיסור האכילה לפני הקרבת ה'עומר', יש מצוה שקצירת השעורים לצורך 'מנחת העומר' תהיה הקצירה הראשונה של האדם בשנה זו,

כלומר שלא יקצור האדם את התבואה שגדלה בשדותיו לפני שהוקרב קרבן העומר, ובזמנינו - לפני שעבר יום ט"ז בניסן,

מצוה זו כתובה בתורה "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" שיש מצוה שתחילת הקצירה תהיה של העומר המוקרב בבית המקדש.

ישנם מקומות שבהם מותר לקצור את התבואה גם לפני זמן הקרבת הקרבן, למשל באיזורים שבהם גדילה תבואה גרועה שאין ראוי להביא ממנה את ה'עומר', אבל גם במקומות אלו אסור לעשות מהתבואה 'גדיש' כלומר לאסוף אותה לערימה אחת גדולה בפינת השדה,

הסיבה לכך היא, שיש לחשוש שמתוך שהוא יתעסק בתבואה הוא יבוא לאכול ממנה בשגגה לפני שהגיעה שעת ההיתר. 

 

ב. חפץ שהקדישו אותו לצורך 'בית המקדש' - שישתמשו בו לצורך דברים קדושים, הוא נעשה קדוש ואסור ליהנות ממנו,

הנהנה מ'הקדש' [מדבר שהוקדש] חייב להביא לבית המקדש 'קרבן מעילות' ולשלם את שווי החפץ לבית המקדש בתוספת חמישית משוויו,

אם אדם הקדיש עץ, נחלקו חכמי ישראל האם יש איסור תורה ליהנות מהפירות שיצאו ממנו או שרק העץ עצמו אסור בהנאה אבל מותר ליהנות מפירותיו,

גם הסובר שמותר מהתורה ליהנות ממנו, יש איסור מדברי חכמים ליהנות מגידוליו של עץ זה.

 

ג. דבר שבתחילת יום השבת היה אסור בשימוש או בטילטול, אסור לטלטלו ולהשתמש בו בכל יום השבת, גם אם סיבת האיסור התבטלה במהלך השבת,

מטעם זה אסרו חכמי ישראל לאכול פירות שנשרו מהעץ במהלך יום השבת, שמאחר ובתחילת השבת לא היתה אפשרות לאוכלם אלא על ידי 'תלישה' האסורה בשבת, הם אסורים באכילה במשך כל יום השבת.

גם דבר שיש ספק אם הוא נתלש בשבת או לפני השבת אסור לאוכלו בשבת, שאפילו שאיסור זה הוא מדברי חכמים והכלל הוא ש'ספק דרבנן לקולא',

בכל זאת אסור לאוכלו, שכלל זה אמור רק על דברים האסורים באכילה ללא תקנה, אבל על 'דבר שיש לו מתירים' כלומר שלאחר זמן מסויים הוא יהיה מותר באכילה לא נאמר כלל זה, ולכן צריך להחמיר ולהמנע מלאכול פרי זה.

 

ד. אדם שיש ברשותו שדות אילן, בעת הקטיף חובה עליו להשאיר בפינת השדה כמה אילנות שמהם לא יקטוף אלא ישאיר אותם לעניים שיקטפו מהם ויקחום לעצמם, פינה זו נקראת 'פאה',

ה'פאה' שלוקטים העניים אינה חייבת ב'תרומות ומעשרות' ולכן העניים יכולים לאכול את ה'פאה' בלא הפרשה כלל.

בשדות ירק אין חובה להשאיר 'פאה', שחיוב פאה הוא רק בדבר שלאחר קצירתו מכניסים אותו לשימור במחסן, וירקות אינם נשמרים אלא מרקיבים. 

אם אדם השאיר בסוף שדה הירק שברשותו 'פאה' לעניים, אין לכך שם 'פאה' והעניים הלוקטים אותו חייבים להפריש ממנו את כל ה'תרומות ומעשרות',

ולפני ההפרשה הם אסורים באכילה ככל שאר הפירות והירקות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, שהרי הם 'טבל'.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

ששה דברים עשו אנשי יריחו – כלומר שהם נהגו לעשות ששה דברים שלא על פי עיקר ההלכה,  

על שלשה מיחו בידם – שאפילו שכל ששת הדברים שעשו אינם על פי ההלכה, רק שלשה מהם היו בניגוד גמור להלכה ובלא שום סיבה, ולכן רק עליהם גערו בהם החכמים,

ועל שלשה לא מיחו בידם – שעל שלשה מהמנהגים שנהגו היו להם סיבות מדוע נהגו כך, ואפילו שטענתם לא התקבלה להלכה, בכל זאת היה טעם טוב בדבריהם ולכן לא גערו בהם על כך.

ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום – שאפילו לאחר 'חצות היום' בערב חג הפסח הם היו עוסקים במלאכת 'הרכבת האילנות',

את ה'הרכבה' עושים כאשר אילן מסויים נעשה 'עקר' ולא מוציא פירות, על ידי שחורצים באילן העקר ולוקחים ענף מאילן אחר המוציא פירות ומניחים אותו בחריץ, ועל ידי כך הוא מתחדש ומוציא שוב פירות,

עצי הדקל מתחלקים לשניים, 'דקל זכר' שעליו גדלים תמרים, ו'דקל נקבה' שעליה לא גדל שום פרי,

אנשי יריחו היו 'מרכיבים' את הדקל הנקבה בערב חג הפסח עם ענף מהדקל הזכר, כדי שגם ממנה יצאו פירות,

הם עשו מלאכה זו בערב חג הפסח דוקא מאחר ומלאכת ה'הרכבה' היא מלאכה שצריך לעשותה באופן מיידי, וכאשר מאחרים את הזמן הקבוע לה עלול האילן להתקלקל לגמרי ולא יוכלו שוב להועיל לו על ידי 'הרכבה', ולכן הם סברו שמלאכה זו היא 'מלאכת דבר האבד' המותרת בערב פסח במשך כל היום,

אמנם ההלכה אינה כן, שה'הרכבה' אינה בגדר 'מלאכת דבר האבד', ובכל זאת מאחר שהיה טעם לדבריהם לא מחו בהם.

וכורכין את שמע – אנשי יריחו היו אומרים קריאת שמע ללא אמירת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', אלא מיד לאחר אמירת הפסוק 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד' הם היו ממשיכים ואומרים 'ואהבת את ה' אלוקיך...',

הם עשו כך מאחר שסברו שצריך לומר רק את מה שכתוב בתורה במפורש, ובתורה לא כתוב לאחר הפסוק 'שמע ישראל' 'ברוך שם כבוד מלכותו...',

אמנם אין ההלכה כדעתם, שחכמים תיקנו לומר 'ברוך שם...' מאחר שיעקב אבינו אמר זאת לבניו לפני פטירתו,

[שכאשר שאל את בניו האם יש בכם פסול באמונה? הם השיבו לו 'שמע ישראל, השם אלוקינו השם אחד' כלומר שכולנו מאמינים בהשם שהוא אחד ומיוחד בעולם, ועל כך השיב להם יעקב בדברי שבח להשם - 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד',

משום כך תיקנו חכמים לומר זאת לאחר אמירת הפסוק 'שמע ישראל...', ומאחר שהוא לא כתוב במפורש בתורה תיקנו לומר זאת בלחש ולא בקול רם כשאר פסוקי 'קריאת שמע'].

וקוצרין וגודשין לפני העומר – שאנשי יריחו היו קוצרים את התבואה ועורמים אותה לערימות ['גדיש' הוא ערימת התבואה לאחר הקצירה] לפני שהם מותרים באכילה, כלומר לפני י"ז בניסן.

ולא מיחו בידם – שגם על כך לא גערו עליהם, מאחר שהחשש שיבואו לאכול 'חדש' בזמן האיסור בגלל שעוסקים בו הוא חשש רחוק, ולכן אפילו שנהגו שלא כדין בכל זאת לא ראו צורך לגעור בה על כך.

ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש – שאנשי יריחו היו נוהגים לאכול וליהנות מפירות שגדלו על עצים שהוקדשו לצורכי 'בית המקדש',

שהם סברו שמאחר שלא הקדישו במפורש את הפירות אלא את העץ עצמו אין איסור ליהנות מהם, אבל ההלכה היא שגם מ'גידולי הקדש' אסור ליהנות מדברי חכמים, שהפירות הם 'הקדש ממילא' [כלומר שאפילו שלא הוקדשו במפורש הרי הם יצאו מדבר קדוש ולכן גם עליהם חלה הקדושה], ולכן גערו בהם החכמים על כך. 

ואוכלין מתחת הנשרים בשבת – שהם היו אוכלים פירות שמצאו מתחת העצים בשבת ולא ידוע מתי נשרו ממנו,

שאפילו שחכמים אסרו לאכול פרי שנשר בוודאות בשבת מאחר שהוא היה 'מוקצה' מדעתו של האדם בתחילת השבת,

בפירות שאין וודאות מתי נפלו מהעץ הם סברו שמותר לאוכלם, שאיסור 'מוקצה' הוא מדברי חכמים, ו'ספק דרבנן לקולא' [כלומר שאם יש ספק אם דבר מסויים אסור באיסור חכמים, מותר להקל ולעשותו], 

אבל ההלכה היא שגם ספק פירות הנושרים אסורים באכילה בשבת, מאחר שיש להם היתר אכילה לאחר צאת השבת, וב'דבר שיש לו מתירין' [שהוא יהיה מותר באכילה לאחר זמן מסויים או על ידי פעולה מסויימת] לא נאמר הכלל של 'ספק דרבנן לקולא'.

ונותנים פאה לירק – שאנשי יריחו היו משאירים בקצה שדות הירקות שלהם מעט ירקות שאותם לא קצרו והשאירום לעניים כ'פאה',

והם סברו שגם ירקות חייבים במצוות 'פאה', אבל ההלכה היא שרק פירות חייבים ב'פאה' ולא ירקות,

והסיבה שגערו בהם היא, שהתורה פטרה את ה'פאה' מהפרשת 'תרומות ומעשרות', כלומר שהעניים לא צריכים להפריש ממנה שום דבר לפני שאוכלים ממנה,

וכאשר משאיר אדם 'פאה' מירקות עלול הדבר להיות מכשול לעניים, שהם יאכלום בלא להפריש עליהם תרומות ומעשרות אף על פי שהם חייבים בהפרשה שהרי אין להם דין 'פאה' ודינו ככל תבואת 'טבל' החייבת בתרומות ומעשרות, 

ומיחו בידם חכמים – שעל שלשת הדברים הללו חכמים גערו בהם שיש במעשיהם חשש לעשיית איסור ממשי.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. ב'קריאת שמע' לאחר אמירת הפסוק 'שמע ישראל...' צריך לומר בלחש 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד',

ואם שכח ולא אמר משפט זה, יש אומרים שלא קיים מצוות 'קריאת שמע' וצריך לחזור ולאומרו מתחילה, ויש אומרים שקיים בדיעבד את המצוה, וההלכה כהדעה השניה שקיים בדיעבד את המצוה.

ב. אסור לקצור תבואה מ'חמשת מיני דגן' [חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון] לפני זמן היתר אכילת 'חדש' [לפני י"ז בניסן],

במקומות שבהן לא גדלה תבואה איכותית שראוי להביא ממנה 'עומר' בבית המקדש, מותר לקצור את התבואה לפני זמן היתר 'חדש' באכילה, אבל אסור להתעסק בה אחרי הקצירה מחשש שיבוא על ידי כך לאוכלה לפני זמן ההיתר.

ג. פירות שבתחילת השבת היו מחוברים לעץ ובמהלך השבת נשרו ממנו אסור לאוכלם, שבתחילת השבת הם היו 'מוקצים' מאחר שלצורך אכילתם היה צריך לתולשם באיסור,

גם אם יש ספק אם הם נשרו במהלך השבת או לפניה יש להחמיר שלא לאוכלם,

בצאת השבת מותר מיד לאכול את הפירות הנושרים בשבת.   

 

 

 

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד