לימוד משנה – הוציא נייר טישו בשבת חייב?

 

פרק ז' משנה ג'

 

האם אדם שהוציא חתיכת 'טישיו' בשבת מביתו לרחוב [במקום שאין 'עירוב'], חייב 'קרבן חטאת'?

במשנה שלפנינו נלמד הלכה זו!

 

הנה, במשנה הקודמת למדנו את כל סוגי המלאכות האסורות בשבת, שהעושה אותם במזיד חייב 'מיתת בית דין', והעושה אותם בשגגה חייב להביא 'קרבן חטאת'.

במשנה שלפנינו ובמשניות והפרקים הבאים, נלמד את הפרטים של כל 'אב מלאכה', באילו אופנים 'חייבים' על עשייתם עונש, ובאילו אופנים לא חייבים עליהם עונש, אף שהם אסורים מן התורה.

משנתינו פותחת בפרטי דין 'מלאכת הוצאה' שהיא המלאכה האחרונה משלושים ותשע המלאכות עליהן למדנו במשנה הקודמת.

ובתחילה יתבארו 'שיעורי ההוצאה', כלומר מהו הגודל או השווי המינימלי של חפץ שחייבים על הוצאתו מרשות לרשות בשבת את העונשים של חילול שבת ['מיתה' במזיד ו'חטאת' בשוגג].

והסיבה שהתנא מתחיל לבאר מלאכה זו דוקא היא, מאחר ופרטי מלאכה זו רבים יותר משאר המלאכות [שממשנה זו ועד סוף פרק י"א מלמדת המשנה את הפרטים של 'מלאכת הוצאה'], ולכן העדיף התנא שכתב את המשנה לבאר קודם את המלאכה המורכבת והמרובה בפרטים, ורק אחר כך לבאר את שאר המלאכות האסורות בשבת.

 

המשנה מתחילה בלימוד כלל נוסף באיסור 'הוצאה' בשבת [נוסף על ה'כלל גדול' שכתוב בתחילת פרק זה], וכל פרטי מלאכה זו הכתובים במשניות הבאות ובפרקים הבאים, נכתבו על פי כלל זה.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

ועוד כלל אחר אמרו – חכמים אמרו 'כלל' בהלכה של איסור 'הוצאה' בשבת ['כלל' הוא משפט קצר שכלולים בתוכו הלכות ודינים רבים. כלל זה הוא נוסף על ה'כלל גדול' האמור בתחילת פרקנו, בענין חילוקי העונשים על עשיית מלאכות האסורות בשבת]:

כל הכשר להצניע – כל דבר 'שוה' שניתן להפיק ממנו תועלת, ורגילים בני אדם לשומרו במקום צנוע,

ומצניעין כמוהו – וגם גודלו מתאים לשימוש כלשהו, וכמו כן הוא באיכות טובה הראויה לשימוש,

והוציאו בשבת – אם אדם הוציא חפץ זה בשבת מביתו לרחוב במקום שאין 'עירוב',

חייב עליו חטאת – מי שמוציא חפץ כזה, חייב להביא לצורך כפרה על חטאו בהמה לבית המקדש ולהקריבה לשם 'קרבן חטאת'.

וכל שאינו כשר להצניע – אבל חפץ שבדרך כלל לא משמרים אותו, מחמת מאיסותו [לדוגמא: טישיו מלוכלך, וכדומה] וממילא הוא אינו ראוי לשימוש,

ואין מצניעין כמוהו – וכמו כן אם הוא קטן מאוד, או שהוא לא ראוי לשימוש מחמת איכותו [ שהוא שבור מאוד וכדומה], ומחמת כך לא נוהגים בני אדם להשתמש בו,

[ולא צריך שיתמלאו שני התנאים: גם שהוא לא כשר להצניע, וגם שלא מצניעים כמוהו, אלא כוונת המשנה ב'ואין מצניעים כמוהו' היא ל'או אין מצניעים כמוהו', כלומר שמספיק חסרון אחד בכדי לפטור את המוציא מחיוב הבאת 'קרבן חטאת'],

והוציאו בשבת – אם אדם הוציא חפץ גרוע כזה בשבת מביתו לרחוב כשאין 'עירוב',

אינו חייב – אף שהוצאה זו גם כן אסורה מן התורה, בכל זאת הוא לא חייב להביא על פעולה זו 'קרבן חטאת', מאחר ובמצוות השבת התורה מדגישה שיש איסור לעשות 'מלאכה' ['לא תעשה כל מלאכה'], ומשמע דוקא דבר שנחשב אצל בני אדם 'מלאכה', ופעולה גרועה כזו האדם אינו מחשיב כ'מלאכה' כלל.

אלא המצניעו – אבל אם אדם מסויים לקח את חפץ גרוע [שהוא קטן ביותר ואין רגילות לשומרו, וכמו כן הוא לא איכותי ואינו ראוי לשימוש], ושמר אותו במקום מסתור כדי שישמש עבורו לצורך מסויים,

כאשר אותו אדם מוציא חפץ זה לאחר ששמרו והצניעו, חייב להביא על כך קרבן חטאת, שמעשיו של אותו אדם מוכיחים שחפץ זה חשוב בעיניו, וממילא הוצאתו נחשבת גם כן כ'מלאכה' עבורו.

ודוקא אותו אדם שהצניעו לשומרו חייב על הוצאתו מרשות לרשות בשבת, אבל אדם אחר לא.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה העולה מדברי המשנה היא כדלהלן:

דבר שאינו ראוי לשימוש בני אדם, ומשום כך זורקים אותו ולא מניחים אותו במקום שמור, לא חייבים שום עונש על הוצאתו בשבת מרשות לרשות [לא סקילה כשעשאו במזיד ולא קרבן חטאת כשעשאו בשגגה].

אבל פעולת ההוצאה בשבת אסורה גם בחפצים גרועים, מאחר שגם 'חצי שיעור אסור מן התורה', כלומר שהכמויות הכתובות בתורה, נכתבו רק בכדי לתת קיצבה לעונשי התורה, אבל האיסור הוא גם כשאדם עושה 'חצי שיעור'.

בפטור זה [מהעונשים] על הוצאת חפצים גרועים, כלולים הדברים הבאים:

א. דם מאוס. ב. עצים של עבודה זרה שלא ניתן ליהנות מהם, וממילא לא מחשיבים אותם לשומרם. ג. כל דבר מאוס ומלוכלך ביותר שבני אדם זורקים ואינם משתמשים בו לצורך שום דבר.