לימוד משנה – מה אפשר לעשות עם חתיכת חרס?

 

פרק ח' משנה ז'

 

מה היו עושים בזמנים הקדומים עם 'שברי כלים'?

בזמנינו נהוג לזרוק כל חפץ שנשבר כשהוא אינו ראוי לשימוש המקורי שלו. אבל בזמנים ההם, לקחו את שברי הכלים שיצאו מכלל השימוש המקורי, והיו משתמשים בהם לצרכים שונים בבית. רק כאשר הם היו נעשים קטנים מאוד ולא ראויים לשום שימוש, הם היו נזרקים.

במשנה שלפנינו נלמד על השימושים השונים שהיו עושים עם 'כלי חרס' שנשבר. ואף שה'חרס' אינו חומר יקר, היו חסים על שבריו ולא היו זורקים אותו, כל זמן שהיה ניתן להשתמש בו בבית.

המשנה מביאה שימושים אלו, בכדי לבאר מהו הגודל המינימלי של שבר כלי חרס, שניתן להחשיבו ראוי לשימוש, ולחייב את האדם המוציאו בשבת להביא על כך כפרה – 'קרבן חטאת'.

 

בנוסף מובא במשנה דיון מעניין, בהבנת דברי הנביא ישעיהו, שמדבר על השימוש הראוי בשברים של כלי חרס:

הנביא ישעיה היה מוכיח את עם ישראל ומבקש מהם שיחזרו בתשובה ויקיימו את מצוות התורה. אחת מהוכחותיו מתייחסת להסכם שחתמו היהודים שבארץ ישראל עם פרעה מלך מצרים, שיגן עליהם עם צבאו האדיר כאשר יבואו אויבי ישראל להלחם עמם.

על כך אמר להם ישעיהו הנביא בנבואה [כלומר בשליחותו של ה' בורא העולם], שאין להם להשען על צבאו של מלך מצרים, שמשענת זו עתידה ליפול מעצמה ולא ישאר מצבאו של פרעה כלום [והכוונה לצבא מצרים העתיקה, אבל היום האנשים המתגוררים במצרים אינם 'מִצְרִיים' אלא יש בה עירוב של הרבה אומות].

הוא המשיל את צבא מצרים לאומן השובר את כלי החרס שלא ראויים לשימוש המקורי, שהוא שוברו לרסיסים שאינם ראויים לשום שימוש.

כך הוא לשון הנביא במשל: "וּשְׁבָרָהּ [ה' ישבור ויכלה את צבא מצרים], כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל [כמו שיוצר כלי החרס שובר את החרס לרסיסים בלי רחמים], וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ [לא יהיה בשברי החרס חתיכות הראויות לשימוש], לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד, וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא [כלומר שישנם שני שימושים עיקריים בשברי החרס, לחתות איתו גחלים בוערות, ולדלות איתו מים משלולית או בור, ושניהם אינם קיימים בשברים ששובר יוצר הכלים]".

בפירוש סופו של הפסוק דנו חכמי ישראל, לאיזה שימוש יש להתייחס כשימוש עיקרי, שיקבע את שיעורו שבר החרס המחייב כפרה על הוצאתו בשבת.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

חרס – אדם שמוציא חתיכת חרס מכלי שנשבר, הגודל המינימלי שעליו הוא מתחייב בכפרה הוא –

כדי ליתן בין פצים לחבירו – 'פצים' הוא קרש ארוך שאיתו בונים את הבתים. הבַּנַאִים נוהגים לסדר ערימה של קרשים זה על זה, ולפעמים יש ריווח בין קרש אחד לחבירו, מאחר שגודל הקרשים אינו שווה לגמרי, ובכדי שלא יתעקמו הקרשים מחמת אותו ריווח, היו סותמים אותו עם חתיכות דקות של כלי חרס.

המשנה מלמדת, שכאשר ניתן להשתמש עם חתיכת החרס לסתימת הריווח שבין 'פצים לחבירו', כלומר בין קרש לחבירו בערימה, חייב המוציאו בקרבן חטאת, אבל על פחות מכך לא, מאחר שאין בו שום שימוש לבני אדם.

דברי רבי יהודה – שלפי דעתו הנחת החרס בין 'פצים לחבירו', היא פעולה שבני אדם היו עושים לפעמים, ולכן היא גם כן קובעת לענין חיוב חטאת.

[וגם כאן רבי יהודה לשיטתו לעיל במשניות הקודמות, שאף ששימוש זה בשברי חרס אינו שימוש רגיל, כפי שנראה בהמשך המשנה בדברי הנביא ישעיהו שלא הזכיר שימוש זה, בכל זאת מאחר שלפעמים משתמשים בחתיכה קטנה לשימוש כזה, יש להחמיר ולחייב את המוציאו בכפרה].

רבי מאיר אומר: כדי לחתות בו את האור – כדי להתחייב בכפרה יש להוציא חתיכה גדולה יותר של 'חרס', שניתן להפוך בה גחל בוער בתנור, ולצורך כך יש להשתמש עם חתיכה גדולה כדי שיד האדם המחתה בגחל לא תתקרב לאש וְתִּכַוֶה.

רבי יוסי אומר: כדי לקבל בו רביעית – שיעור חתיכת החרס המחייבת ב'חטאת' היא כאשר ניתן למלאות בתוכה 'רביעית מים' [86 מ"ל], ושיעור זה קטן משיעורו של רבי מאיר, אבל הוא גדול יותר משיעורו של רבי יהודה.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר – כלומר, אף שאין ראיה מפורשת מפסוק בתורה כדבריו, שהשימוש העיקרי בשברי חרס הוא לחתות בו גחלים, בכל זאת יש לכך רמז בדברי הנביא ישעיהו, שהמשיל את צבא מצרים ליוצר כלי חרס ששובר את הכלי שיצר לרסיסים:

'ולא ימצא במכִתָּתּוֹ חרס לחתות אש מיקוד' – 'מכיתתו' הם השברים שנוצרים לאחר שבירת הכלי. ופירוש הפסוק הוא: שלאחר שיוצר הכלי שוברו, לא יוכל להמצא בין שבריו אפילו חתיכה הראויה לשימוש עבור חתיית הגחלים [וכך גם 'צבא מצרים' יכלה מן העולם לגמרי].

ומבואר, שהוא היה שימוש ראוי ורגיל בשברי כלי חרס.

אמר לו רבי יוסי: משם ראיה? – איך תוכל להביא רמז כדבריך מדברי הנביא ישעיהו, הרי הוא עצמו מסיים את דבריו מיד אחר כך ואומר:

'ולחשוף מים מגבא'! – 'לחשוף' היא פעולה של 'דלייה' [הוצאה], וה'גבא' הוא גֵב מים, מעין שלולית. ופירוש הפסוק הוא כך: שלא ניתן יהיה למצוא בשברי כלי החרס ששבר היוצר, חתיכה שראוי לדלות בה מים מהשלולית [והוא שיעור קטן יותר מהשיעור הראוי לחתית גחלים].

ומסופו של הפסוק מוכיח רבי יוסי כדבריו, שהרי הנביא מתייחס גם לפעולה של דליית מים בשברי כלי חרס כשימוש רגיל לבני אדם, וממילא יש להחמיר לחייב כפרה גם על הוצאת שיעור כזה בשבת.