האם יתכן שאדם יוציא כלי לרשות הרבים בשבת ויהיה פטור?

 

פרק י' משנה ה'

 

שני אנשים סחבו והוציאו שולחן כבד מהבית לרחוב בשבת, האם הם עשו איסור?

במשנה שלפנינו נלמד הלכה זו. ובנוסף יבארו בה פרטים נוספים בהלכות איסור 'הוצאה' בשבת.

 

להבנת הענינים נקדים ונבאר:

א. כתוב בתורה בענין האיסורים שחייבים להביא עליהם 'קרבן חטאת': "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה… בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם". פסוק זה נכתב בלשון יחיד, [כלומר הוזכרו בו כמה לשונות יחיד: 'נפש', 'אחת', 'בעשותה'],

מכך למדו חכמים שאין לחייב 'קרבן חטאת' אלא כאשר אדם אחד עשה פעולת איסור שלימה, אבל אם שני אנשים עשאוה יחד, שניהם פטורים מהחובה להביא לבית המקדש כפרה של 'קרבן חטאת'.

במשנתינו מובא דיון בין חכמי ישראל, האם בכל המקרים בהם נעשה איסור על ידי שני אנשים, שניהם פטורים, או שישנם מצבים בהם גם אם שניים עשו איסור יחד הם חייבים 'קרבן חטאת'.

ב. בפרקים הקודמים למדנו את 'שיעורי ההוצאה' המחייבים בחפצים שונים, וכמו כן למדנו שבמקרים מסויימים גם אם אדם הוציא איזה דבר מרשות לרשות הוא אינו חייב על כך.

משנתינו מחדשת, שאם אדם הוציא איזה דבר פחות מהשיעור המחייב בו [למשל מיני מאכל פחות מ'גרוגרת'],

אפילו שהדברים הללו היו בתוך כלי או על גבי דבר שכן חייבים על הוצאתו, האדם המוציא אינו חייב על הוצאה זו, מאחר שהכלי שעליו הם מונחים נחשב ל'טפל' והוא מתבטל כלפי ה'עיקר' – כלפי הדברים שאין בהם שיעור הוצאה המחייב 'חטאת'.

ג. המוציא אדם חי מרשות לרשות בשבת, אינו חייב על הוצאתו 'קרבן חטאת', מאחר שהחי נושא [סוחב] את עצמו, ונמצא שהמוציא לא עשה את פעולת ההוצאה לבדו.

אבל המוציא אדם מת, יש דיון בין חכמי המשנה אם חייב על הוצאתו. לדעת תנא קמא הוא עושה בכך איסור תורה, שהרי המת אינו נושא את עצמו, והמוציא עשה פעולה של הוצאה לבדו.

אבל לדעת רבי שמעון אין בפעולה של הוצאת המת איסור תורה ואינו חייב ב'קרבן חטאת', מאחר שהמוציא מת אינו מתכוון להשתמש עם המת, אלא כוונתו לפנות את המת מהבית כדי שבבית לא תהיה טומאה,

באופן זה נחשבת פעולת ההוצאה ל'מלאכה שאינה צריכה לגופה' שאין חייבים עליה לדעת רבי שמעון. [אבל לדעת תנא קמא חייבים גם על עשיית מלאכה בצורה כזו].

אגב כך מתבארים במשנה גם שיעורי הוצאה של דברים טמאים.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המוציא ככר לרשות הרבים – אם אדם הוציא ככר לחם מביתו לרחוב,  

חייב – הוא חייב ב'קרבן חטאת', מאחר שהוא עשה איסור תורה של 'הוצאה'.

הוציאוהו שנים – אבל אם שני אנשים לקחו יחד את ככר הלחם והוציאו אותו לרחוב,

פטורין – שניהם לא חייבים כפרה ב'קרבן חטאת', מאחר שהתורה מיעטה מחיוב 'חטאת' איסורים שנעשו על ידי שני אנשים.

לא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שנים – אבל אם שני אנשים הוציאו לרחוב ככר לחם גדולה מאוד שאדם אחד לא היה יכול להוציאה לבדו, ולכן הוא נעזר בחבירו בהוצאתו,

חייבים – באופן זה שניהם חייבים ב'קרבן חטאת', שהתורה לא מיעטה מחיוב חטאת כאשר שניים עשו את האיסור, אלא כאשר פעולת ההוצאה היתה יכולה להתבצע באמצעות אדם אחד, שבאופן זה עזרת חבירו ממעיטה את חשיבות הפעולה של כל אחד מהם,

אבל כאשר כל אחד מהם לא יכול לעשות לבדו את הפעולה, נחשב הדבר כאילו נעשתה פעולה שלימה של הוצאה על ידי שניהם, שהרי הפעולה נעשתה על ידי מיקסום הכוחות של כל אחד מהם בפני עצמו.

ורבי שמעון פוטר – לדעת רבי שמעון, גם כאשר כל אחד מהם לא היה יכול להוציא את הככר לבדו, שניהם פטורים מחטאת, שגם באופן זה התורה מיעטה 'שניים שעשאוה'.

[עיקר המחלוקת בין תנא קמא לרבי שמעון היא, האם יש לדרוש שני מילים הכתובים בלשון יחיד בפסוק המדבר על חיוב 'קרבן חטאת', בכדי למעט שני אופנים של 'שניים שעשאוה' – א) כשכל אחד יכול היה לעשותה לבדו, ב) כשכל אחד מהם לא היה יכול לעשותה לבדו. כך היא דעת רבי שמעון.

ואילו תנא קמא סובר שיש לדרוש רק מילה אחת הכתובה בלשון יחיד, ולכן יש למעט רק אם שניים עשו מלאכה באופן שכל אחד מהם יכול לעשות לבדו].

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת בדיני ההוצאה:

המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי – אם אדם מוציא מיני מאכל פחות משיעור ההוצאה המחייבת בהם, כלומר פחות מכמות של 'כגרוגרת' [תאנה מיובשת], אפילו אם הוא הוציא את המאכל בתוך כלי שיש בו שיעור הוצאה המחייבת,

פטור אף על הכלי – הוא אינו חייב 'חטאת' גם על הוצאת הכלי, והטעם –

שהכלי טפילה לו – מאחר שעיקר כוונתו בזמן ההוצאה היתה להוציא את המאכל, ונמצא שהכלי 'טפל' ומתבטל כלפי המאכל שהוא ה'עיקר', והתורה אינה אוסרת להוציא חפצים 'טפלים' כשלא היתה כוונת המוציא להשתמש בהם לאחר ההוצאה.

את החי במטה – אם אדם מוציא אדם חי מהבית לרחוב [על ידי סחיבתו על גבו או בידיו],

פטור – פעולה זו אינה אסורה מן התורה מאחר שהחי נושא את עצמו, והמוציא לא עשה את פעולת ההוצאה לבדו, לכן גם אין חייבים על כך 'קרבן חטאת' [שרק על איסורי תורה מתחייבים ב'חטאת'],

אף על המטה – כלומר, אפילו אם הוציאו על גבי מטה, אינו חייב 'חטאת' על הוצאת המטה [ואפילו שיש בה שיעור הוצאה המחייבת]. והטעם –

שהמטה טפילה לו – מאחר שהוא אינו מתכוון להשתמש עם המטה, ומטרת הוצאת המטה היא רק להקל את סחיבת האדם השוכב עליה, ממילא היא 'טפילה' לאדם, והתורה אינה אוסרת הוצאת דברים כאלו בשבת.

את המת במטה – אבל המוציא אדם מת על גבי מטה,

חייב – שאף שהוא אינו חייב על הוצאת המטה, שהרי היא 'טפילה' כמו שביארנו, בכל זאת הוא חייב 'חטאת' על הוצאת המת, מאחר שהמת אינו 'נושא את עצמו' כמו אדם חי, וממילא הוא עשה פעולה שלימה לבדו.

וכן כזית מן המת – כמו כן המוציא בשר של אדם מת חייב 'חטאת' גם אם לא הוציא גופה שלימה, אלא אפילו בהוצאת חתיכה בגודל כזית ממת יש איסור תורה,

וכזית מן הנבלה – וכמו כן שיעור ההוצאה של בהמה מתה מדין תורה, הוא חתיכה בגודל 'כזית'. 

וכעדשה מן השרץ – וכן שיעור ההוצאה בשרץ מת טמא הוא בגודל של 'עדשה' [כלומר 'עדש' העומד לבישול], ולכן –

חייב – בכל השיעורים הללו [כזית מהמת ומנבילה, וכעדשה מהשרץ] חייב המוציאם ב'קרבן חטאת', שהרי יש על כך איסור תורה, אבל על פחות משיעורים אלו אין איסור תורה ולא חובת 'חטאת', אלא איסור מדברי חכמים.

ורבי שמעון פוטר – רבי שמעון פוטר מ'חטאת' בין על הוצאת אדם מת, ובין בכל השיעורים שאמרה המשנה בהוצאת מיני הטומאות.

טעמו של רבי שמעון הוא, שמאחר וכוונת המוציא אינה להשתמש עם הטומאות הללו, או אם האדם המת, אלא הוא מוציאו כדי שהבית יהיה נקי וטהור מדברים העלולים לטמאו, ממילא פעולת ההוצאה נחשבת 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', כלומר שהאדם אינו צריך את הפעולה עבורו, אלא את תוצאת הפעולה בלבד, ועל אופן זה אין איסור תורה, וממילא גם פטורים מכפרה של קרבן חטאת הבא על איסורי תורה בלבד.

אבל לדעת תנא קמא גם בעשיית 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' יש איסור תורה, ולכן חייבים על הוצאת חפצי הטומאה על פי השיעורים שהזכירה המשנה.

 

הלכה

 

וההלכות העולות מדברי המשנה הם כדלהלן:

א. בענין שנים שהוציאו יחד חפץ מרשות לרשות בשבת, ההלכה כתנא קמא. ולכן כאשר כל אחד יכול לעשות את פעולת ההוצאה לבדו, שניהם פטורים. ואם כל אחד מהם לא יכול לעשותה לבדו, שניהם חייבים. ובכל המקרים, שניהם עושים בהוצאה זו איסור מדברי חכמים.

ב. בענין המוציא חפץ פחות מהשיעור המחייב חטאת, וכן המוציא אדם חי, בשניהם אין חיוב 'חטאת', ויש על כך איסור מדברי חכמים.

ואף אם הוציא דברים אלו על גבי כלי או מטה, אין חיוב חטאת על ההוצאה, מאחר שהם טפלים להוצאה העיקרית שאליה התכוון המוציא.

בכל הדינים המוזכרים במשנה אין הלכה למעשה בימינו, מאחר שבכל האופנים יש איסור מדברי חכמים, גם במקרים שבהם אין איסור תורה וחיוב 'קרבן חטאת'.