לימוד משנה – קרבן פסח מותר לאכול עד חצות או עד הבוקר?

 

פרק י' משנה ט'

 

מה היו מברכים בזמן שבית המקדש היה קיים לפני שהיו אוכלים את בשר קרבן הפסח?

במשנה שלפנינו נלמד מהי הברכה שצריך לברך על אכילת ה'קרבן פסח', וכן על אכילת ה'קרבן חגיגה'.

 

ומשנתינו מלמדת הלכה נוספת בדין טומאה וטהרה בקרבנות שהוקרבו בזמן שבית המקדש היה קיים:

קרבנות שהוקרבו בבית המקדש, זמן אכילתם קצוב, יש קרבנות שצריך לאכול את בשרם במשך יום ההקרבה ובלילה שלאחר מכן, ויש קרבנות שזמן אכילתם הוא ביום ההקרבה, בלילה שאחריו וגם ביום שלמחרת,

לאחר שעבר זמן אכילתו הקרבן נחשב ל'נותר' ואסור לאוכלו.

יש דבר נוסף שפוסל את הקרבן מאכילה, כאשר הכהן שהקריבו חשב מחשבה לא ראויה בשעת ההקרבה [באחת מארבעת העבודות שצריך לעשות בקרבן: בשחיטת הקרבן, בקבלת הדם בכלי, או בהולכת הדם למזבח, או בזריקת הדם על פינות המזבח],

למשל אם הוא חשב בזמנים הללו לאכול את הקרבן לאחר זמן אכילתו [כשהוא יהיה 'נותר'] או במקום שאסור לאוכלו [יש קרבנות שצריך לאוכלם בבית המקדש דוקא, והכהן חשב עליהם לאוכלם מחוץ לבית המקדש, ויש קרבנות הנאכלים בכל העיר ירושלים, והכהן חשב לאוכלם מחוץ לעיר ירושלים], במקרים הללו הקרבן אסור באכילה והוא נקרא 'פיגול',

חכמי ישראל קבעו שמי שנוגע בקרבנות שהם 'נותר' או 'פיגול' ידיו טמאות וצריך לטובלם במקוה כדי להיטהר,

הטעם להלכה זו הוא, שהיו בבית המקדש כהנים שהיו רגילים לחשוב מחשבות פסולות בשעת הקרבת הקרבנות, וכך הקרבנות נאסרו באכילה,

וכדי למונעם מכך גזרו החכמים שמי שיגע בבשר שנפסל יצטרך לטבול את ידיו, וטירחה זו מנעה מהכהנים לפסול את הקרבנות,

וכמו כן היו בבית המקדש כהנים שהיו מתעצלים מלאכול את הקרבנות בזמנם, וכך הקרבנות היו נעשים 'נותר' ונאסרו באכילה,

וכדי לזרזם לאכול את בשר הקרבנות בזמן הראוי, קבעו החכמים שה'נותר' מטמא את ידי הכהנים הנוגעים בו, וכדי להמנע מהטירחה של הטבלת ידיהם, החלו אותם כהנים להזדרז לאכול את הבשר בזמנו.

 

ולענין זמן אכילת קרבן הפסח, ישנם שתי דעות בין חכמי ישראל, שלדעת רוב החכמים מותר לאוכלו כל הלילה עד 'עלות השחר' [שזה כשעה ורבע בערך לפני זריחת השמש בהרים], ואילו לדעת רבי אלעזר בן עזריה זמן אכילת הקרבן הוא עד 'חצות הלילה' בלבד,

[ולכל הדעות זמן אכילת 'קרבן פסח' שונה מכל הקרבנות, שזמן אכילתו הוא רק בלילה שאחרי הקרבת הקרבן בלבד, ואילו כל שאר הקרבנות נאכלים ביום ההקרבה עצמו ובלילה שאחריו ויש קרבנות שמותר לאוכלם גם ביום המחרת].

משנתינו מלמדת, שלפי דעתו של רבי אלעזר בן עזריה שלאחר 'חצות' נעשה הבשר 'נותר' ואסור לאוכלו, מלבד איסור האכילה כמו כן הוא מטמא את הַיָדַיִם הנוגעות בו כדין 'נותר' בכל הקרבנות.

 

בסיום המשנה, מובאים שתי דעות בענין הברכות שצריך לברך על בשר הקרבנות הנאכלים בסוף הסעודה ב'ליל הסדר',

שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל משפחה היתה מקריבה שתי קרבנות בערב הפסח, 'קרבן פסח' ו'קרבן חגיגה',

הסיבה שהקריבו קרבן נוסף חוץ מקרבן הפסח היא, שיש מצוה מהתורה שהבשר של קרבן הפסח ישביע את האדם ואחרי אכילתו לא ירצה עוד לאכול, ולכן הקריבו קרבן נוסף – 'קרבן חגיגה', כדי לאוכלו לפני 'קרבן הפסח' ואז בשר קרבן הפסח יהיה הדבר שגורם לשׂובַע של האוכל.

לפני אכילת בשר קרבן הפסח צריך לברך ברכה: 'ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח',

ולפני אכילת בשר החגיגה צריך לברך: 'ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח',

ונחלקו התנאים, האם מאחר שעיקר האכילה היא של בשר קרבן הפסח ואילו בשר קרבן החגיגה נאכל רק לצורך אכילת הפסח שאחריו, לכן אם בירך על בשר הפסח לפני אכילת בשר החגיגה, אין עוד צורך לברך ברכה נוספת על אכילת החגיגה,

או שגם באופן זה צריך לברך גם לפני אכילת בשר החגיגה.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

הפסח אחר חצות – לפי דעתו של רבי אלעזר בן עזריה, שאסור לאכול את בשר קרבן הפסח לאחר חצות הלילה [שמחלקים את הלילה לשתים עשרה חלקים וכל חלק הוא שעה אחת, ובסיום השש שעות הראשונות הוא 'חצות'], בשר זה לאחר חצות

מטמא את הידים – שמי שנוגע בו ידיו טמאות, שהרי הוא 'נותר', וחכמים גזרו על בשר קרבן שנעשה 'נותר' שהוא מטמא את הידים הנוגעות בו, ולכן גם האדם הנוגע בבשר קרבן פסח לאחר חצות הלילה צריך להטביל את ידיו במקוה כדי להיטהר.

והמשנה מבארת מהו המקור לדין זה:

הפגול והנותר – שהרי על כל הקרבנות שנפסלו מאכילה על ידי שעבר זמנם ונעשו 'נותר', או שחשב עליהם הכהן בשעת ההקרבה מחשבה שאינה ראויה לקרבן ונעשו 'פיגול',

מטמאין את הידים – שהחכמים גזרו על שני סוגי הקרבנות הללו – ה'פיגול' וה'נותר', שיטמאו את הידים,

ולכן גם קרבן הפסח כאשר הוא נעשה 'נותר' [שלדעת רבי אלעזר בן עזריה זה לאחר חצות הלילה], מטמא את הידים הנוגעות בו,

ולפי דעת החכמים שמותר לאכול את קרבן הפסח עד הבוקר, בשר הקרבן מטמא את הידים הנוגעות בו רק בבוקר, שרק אז הקרבן נעשה 'נותר'.

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת, איזה ברכה צריך לברך על אכילת בשר הקרבנות שנאכלים בליל הסדר' ['קרבן פסח' ו'קרבן חגיגה']:

בירך ברכת הפסח – אדם שבירך על בשר קרבן הפסח [ברכת 'על אכילת הפסח'] כדי לאוכלו [ומדובר שהוא עדיין לא אכל את בשר 'קרבן החגיגה'],

פטר את של זבח – הוא לא צריך לברך שוב לפני שאוכל את בשר קרבן החגיגה [המשנה קוראת לחגיגה 'זבח' שמשמעותו קרבן שאין לו יחודיות אלא הוא כשאר הקרבנות, והסיבה לכך היא שקרבן זה הוקרב רק כהשלמה לקרבן הפסח ואין לו חשיבות עצמית, ולכן גם ברכתו היא 'על אכילת הזבח' ולא 'על אכילת החגיגה'],

בירך את של זבח – אבל אם הוא בירך על בשר החגיגה ['על אכילת הזבח'],

לא פטר את של פסח – הוא צריך לברך שוב לפני אכילת בשר קרבן הפסח ['על אכילת הפסח'], שאכילת קרבן הפסח היא האכילה העיקרית ב'ליל הסדר' שעליה יש מצוה מיוחדת, ואילו קרבן החגיגה בא רק לצורך השלמת אכילת הפסח, ולכן הוא טפל לו, וברכת הטפל לא פוטרת מלברך על העיקר.

דברי רבי ישמעאל – כלומר, שהלכה זו היא לדעתו של רבי ישמעאל,

רבי עקיבא אומר: לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו – שלפי דעתו, אפילו שבשר ה'פסח' עיקרי ובשר ה'חגיגה' טפל לו, בכל זאת כל אחת מהם היא מצוה שונה,

שיש מצוה לאכול בשר של קרבן פסח ויש מצוה נוספת לאכול בשר של קרבן חגיגה, ולכן צריך בכל מקרה לברך על כל אחד מהם את ברכתו הראויה לו.

 

הלכה

 

וההלכה שיוצאת לנו מהמשנה:

א. שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו צריכים לאכול את בשר קרבן הפסח בליל ט"ו בניסן, אבל כשהגיע זמן 'עלות השחר' [שזה כשעה ורבע לפני שהשמש מתחילה להאיר] היה אסור לאוכלו, אלא היו שורפים אותו בסיום החג הראשון של פסח [בט"ז בניסן], וכדעת חכמים החולקים על רבי אלעזר בן עזריה,

אבל גם לשיטתם יש מצוה לאוכלו עד 'חצות הלילה' ולא אחר כך, כדי שלא יתעצל וימנע מלאוכלו עד 'עלות השחר' ואז כבר יפסיד את המצוה החשובה של אכילת בשר קרבן הפסח.

ב. שכאשר מונחות לפני האדם בְּשַֹר שני הקרבנות שהוקרבו בערב פסח 'קרבן פסח' ו'קרבן חגיגה', עליו לברך לפני אכילת כל אחד מהם את הברכה הראויה לו, על קרבן הפסח ברכת 'על אכילת פסח', ועל החגיגה ברכת 'על אכילת זבח',

ואין ברכה אחת פוטרת מלברך על בשר הקרבן השני, וכדעת רבי עקיבא.