לימוד משנה – למה אוכלים מרור בליל הסדר?

 

פרק י' משנה ה'

 

האדם צריך להרגיש ב'ליל הסדר', כאילו הוא בעצמו נגאל משיעבוד מצרים!

במשנה שלפנינו נלמד, שבזמן שאדם מספר את סיפור יציאת עם ישראל מארץ מצרים, עליו להרגיש כאילו הוא יצא מארץ מצרים,

ומשום כך חובה על כל יהודי לשבח את בורא העולם בדברי שבח רבים ב'ליל הסדר', ולומר את פסוקי ה'הלל' הכתובים בספר תהילים.

 

המשנה גם מלמדת שבזמן הסיפור של יציאת מצרים, צריך לפרט את הסיבות למצוות שאנו עושים בלילה זה: למה צריך לאכול את בשר קרבן הפסח? למה אוכלים מצות? ולמה אוכלים מרור? ומי שלא אומר את הסיבות לקיום המצוות הללו, לא מקיים את מצוות הסיפור כראוי.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח – כלומר, שאם האדם לא אמר את הסיבות למצוות הכתובות להלן,  

לא יצא ידי חובתו – הוא לא קיים את מצוות 'סיפור יציאת מצרים' כראוי [אבל בודאי קיים את עיקר המצוה גם בלי לומר את הסיבות למצוות הללו, אלא שחסר בקיום המצוה כראוי],

ואלו הן – את טעמם של המצוות שלהלן צריכים לפרט:

פסח, מצה, ומרור – שצריך לומר מה הטעם בקיום כל אחד משלשת המצוות האלו,

רבן גמליאל למד הלכה זו ממה שכתוב בתורה "ואמרתם זבח פסח הוא", שצריך לומר ולפרש את טעם זביחת קרבן הפסח,

ומצוות אכילת מצה ומרור נכתבו בסמוך לפסוק זה [שהם 'הוקשו' זה לזה], ומוכח שכוונת התורה שגם את טעמם של המצוות הללו צריך לפרש.

והתנא ממשיך ומפרש מה צריך לומר:

פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים – שאנחנו אוכלים בשר של 'קרבן פסח', כדי לזכור שה' דילג ['פסח' – דילג] מעל בתי היהודים כאשר הוא הרג את בכורותיהם של המצרים ב'ליל הסדר' בזמן היציאה מארץ מצרים, ואף יהודי לא מת באותו לילה,

מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים – שאת המצה אנחנו אוכלים, כדי לזכור את הלחם שאבותינו אכלו בזמן יציאתם מארץ מצרים,

שכאשר אבותינו נגאלו ממצרים, הם הכינו בצק כדי לאפות להם לחם שיהיה להם מה לאכול בדרך, ובגלל שהם גורשו ממצרים במהירות, הבצק לא הספיק לתפוח, אלא הוא נאפה בצורה מהירה כמו מצות, 

מרור, על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים – שאנו אוכלים 'מרור', כדי לזכור את השיעבוד הקשה שהיה לאבותינו בארץ מצרים, ומתוך החושך הגדול של השיעבוד גאל אותנו השם יתברך.

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת, בענין ההרגשה שצריך האדם להרגיש בזמן שמספר את סיפור 'יציאת מצרים': 

בכל דור ודור – גם מי שלא יצא ממצרים, כלומר גם בזמנינו!

חייב אדם לראות את עצמו – ישנה מצוה מהתורה שכל אדם צריך להרגיש בלבו,

כאילו הוא יצא ממצרים – שלא רק אבותיו יצאו מארץ מצרים לפני אלפי שנים, אלא גם הוא בעצמו נגאל משם,

מצוה זו כתובה בפסוק המתאר את תשובת היהודים לילדיהם בדורות העתידים, על שאלתם למה חוגגים ב'ליל הסדר',

שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' – שבתוך התשובה אנו צריכים לומר לילדינו 'בעבור זה עשה ה' לי',

ומשם מוכח שהרגשת האדם צריכה להיות שהשם גאל אותו בעצמו ולא רק את אבותיו [ופסוק זה נאמר גם לאלו שלא יצאו ממצרים],

לפיכך – בגלל שכך צריך האדם להרגיש,

אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס – כלומר, חובה עליו לשבח בכל מיני שבחים, [וכולם כתובים בספר התהילים].

למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו – שבשבחים הללו צריך לשבח את בורא העולם שהוא גאל גם את אבותינו וגם אותנו עצמנו מארץ מצרים בניסים גדולים ועצומים,

והמשנה מפרטת מהם הניסים שאנחנו ואבותינו חווינו בזמן היציאה ממצרים:

הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה – ובגלל כל הניסים הללו, צריך לשבח את השם ולומר את כל השבחים הללו,

ומוסיפה המשנה, שלאחר שאנו משבחים את השם בכל השבחים האלו –

ונאמר לפניו 'הללוי-ה' – עלינו לומר את פסוקי ה'הלל' הכתובים בספר תהילים, שהמילה הראשונה בהם היא 'הללוי-ה', ובהם אנו משבחים את השם על הניסים שהיו ביציאה מארץ מצרים, וכל מיני שבחים אחרים.  

[ישנם שתי סיבות לאמירת ה'הלל': א. בחגי ומועדי ישראל אנו אומרים 'הלל' כהודאה על שהשם נתן לנו את החגים הקדושים. ב. כאשר נעשה לאדם 'נס' של הצלה וכדומה, חובה עליו לשבח ולומר 'הלל' על הצלתו,

ה'הלל' שאומרים ב'ליל הסדר' הוא כהצד השני, שאנו אומרים אותו כהודאה על ההצלה ממצרים בדרך ניסית,

ולכן המשנה מפרשת, שאפילו שסוג הלל זה צריך רק האדם שנעשה לו הנס לומר, אנו ב'ליל הסדר' חשובים כבעלי הנס, כאילו יצאנו בעצמנו ממצרים, לכן חובה עלינו לומר 'הלל' זה בלילה זה].

ובמשנה הבאה נראה, שאת קריאת ה'הלל' צריך לחלק לשניים, את החלק הראשון אומרים לפני הסעודה, מיד לאחר קריאת ה'הגדה', ואת שאר פסוקי ההלל אנו צריכים לומר לאחר הסעודה, בסיום 'ברכת המזון'.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שצריך לומר בסוף אמירת ה'הגדה', את טעמם של המצוות 'פסח' 'מצה' ו'מרור',

ובזמנינו המנהג להוסיף ולומר גם את דברי רבן גמליאל הכתובים בתחילת המשנה ["רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור"],

ונוהגים להוסיף על דברי רבן גמליאל ולומר: "פסח זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים,

מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שנגאלו אבותינו במצרים,

מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים",

ובזמן שאומר 'מצה זו' ו'מרור זה' נוהגים להגביה את המצה והמרור, להראותם לשאר המשתתפים בסעודה [אבל כשאומר 'פסח זה' לא יגביה את ה'זרוע', כדי שלא יראה כאילו הוא מקדיש אותו לקרבן].

ב. כל אדם חייב להרגיש ב'ליל הסדר' כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, ולכן חובה עלינו לשבח ולהלל את השם יתברך על שגאל אותנו ואת אבותינו, ולומר לאחר מכן את ה'הלל',

בזמננו המנהג לומר את כל דברי המשנה [שמיד לאחר אמירת דברי רבן גמליאל אומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', לפיכך אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה, ונאמר לפניו – הללויה"],

ג. בזמן אמירת ה'הגדה', צריך שהמצות יהיו מגולות לכל המסובין, וכאשר מגיע למילים 'לפיכך אנחנו חייבין' וכו', יכסה את המצות, שמילים אלו הם כבר לא חלק מה'הגדה', אלא הם פתיחה לאמירת ה'הלל'.