לימוד משנה – למה שמים תפוח בחרוסת?

 

פרק י' משנה ג'

 

מה צריך לעשות לאחר ה'קידוש' ב'ליל הסדר'?

חכמים קבעו שצריך לעשות מספר שינויים בצורת אכילת הסעודה ב'ליל הסדר',

וטעם הדבר, שעל ידי כך ישאלו התינוקות מדוע שונה לילה זה מכל שאר לילות השנה, ואנו נענה להם שאבותינו היו עבדים לפרעה מלך מצרים, ואחר כך ה' הוציא אותנו משם בניסים גדולים ובעשר מכות קשות שהביא על המצרים,

[ובמשנה הבאה נראה את פירוט השאלות והתשובות שצריך לומר כחלק מאמירת ה'הגדה של פסח'].

 

אחד מהדברים שציוו חכמים לשנות הוא, לאכול חתיכת ירק לפני תחילת הסעודה, [בשונה משאר לילות השנה, שלא אוכלים לפני אכילת הלחם שום ירק].

מאכל זה נקרא 'כרפס', בגלל שכך היה שמו של הירק שהיה נהוג לאכול בזמנים הקדומים בליל הסדר לפני תחילת הסעודה, ובזמנינו נהוג לאכול תפוח אדמה מבושל, או מלפפון, או חתיכת שורש פטרוזיליה וכדומה.

 

אחרי שאוכלים את ה'כרפס' צריך ליטול ידים ולאכול מצה בשיעור 'כזית', ולאחר מכן צריך לאכול 'מרור', שזה מאכל מר – חזרת או עלי חסה,

אכילת ה'מרור' היא מצוה מהתורה, שצריך לאכול את בשר קרבן הפסח יחד עם מצה ומרור, ובזמנינו שאין לנו בשר קרבן פסח, צריך לאכול מרור מתקנת החכמים, כדי שנזכור את מרירות השיעבוד שהיה במצרים,

וצריך לטבול אותו ב'חרוסת', שזה רסק של פירות מתוקים [למשל תפוחים, תמרים, תאנים, אגוזים ורימונים, ומוסיפים בו קינמון שהוא דומה לתבן, כדי שנזכור את העבודה הקשה במצרים שהיו צריכים לערב שם תבן וטיט לצורך בניית הלבנים, וגם שופכים לתוכו יין אדום זכר לדם שהיה נשפך מהתינוקות היהודים כאשר המצרים היו שוחטים אותם],

וישנם שתי דעות בין חכמי ישראל מהו טעם הטיבול של ה'מרור' ב'חרוסת', לדעה אחת הוא כדי למתק את חריפות ה'מרור', שיש האוכלים 'חזרת' שהיא חריפה מאוד לקיום מצוות 'מרור', ואכילתה עלולה לגרום סכנה למי שאוכלה בלא דבר מתוק,

ולדעה אחרת, הטעם הוא כדי שנזכור שגם בשעת השיעבוד הנורא שהיה לאבותינו במצרים, ה' עשה להם ניסים ששמרו עליהם שהם לא יתכלו,

ומאחר שאחד מהניסים היה, שהנשים היהודיות היו יולדות במצרים ביער מתחת עצי תפוחים ששה ילדים בכל לידה, ולא היה להם שום צער בזמן הלידה,

לכן אוכלים יחד עם ה'מרור' גם 'חרוסת' מתוקה שיש בה תפוחים ושאר פירות מתוקים, כדי שנזכור דבר זה.

משנתינו מלמדת, שעוד לפני התחלת הארוחה, צריך שיהיו מונחים על השולחן, המצה, המרור והחרוסת.

 

כמו כן צריך שיהיה על השולחן 'ביצה' ו'זרוע' של כבש או עוף כשהם מבושלים וצלויים באש.

וטעם הדבר, שבזמן שבית המקדש היה בנוי, כל משפחה היתה מקריבה בערב פסח שתי קרבנות בבית המקדש, 'קרבן פסח' ו'קרבן חגיגה', ואת הבשר של שניהם היו צריכים לאכול תוך כדי סעודת 'ליל הסדר', בתחילה את בשר קרבן החגיגה, ואחר כך את בשר קרבן הפסח,

ובזמנינו שאין לנו קרבנות, קבעו החכמים שיש חובה להניח על שולחן ה'סדר' שני תבשילים, כדי שדבר זה יזכיר לנו את בשר הקרבנות שתהיה מצוה לאוכלם בזמן שבית המקדש יבנה במהרה,

ואין מצוה לאוכלם, אלא רק שיהיו מונחים על השולחן, [ואת ה'זרוע' אין לאכול בליל הסדר, שמאחר וקרבן הפסח היה נאכל בצליה, אין לאכול בימינו שום בשר צלוי בליל הסדר, שלא יראה כאילו אנו אוכלים קרבן].

 

בזמנים הקדומים היו נוהגים לאכול בצורה של שכיבה על כורסה או ספה, והמשרתים היו מביאים לפני כל סועד שולחן קטן שעליו היו מונחים המאכלים שיאכל, ובכל פעם שהוא גומר מנה אחת, נוטלים את השולחן מלפניו למטבח ושמים עליו מאכלים נוספים ומגישים שוב את השולחן כשהוא מלא,

משנתינו כותבת, שבכל שלב בליל הסדר 'הניחו לפניו' [את ה'כרפס', ואת המצה והמרור ושני התבשילים],

כלומר, שבכל פעם שנגמר שלב אחד בסעודה, היו לוקחים את השולחן וממלאים אותו שוב ומניחים אותו כשהוא מלא לפני הסועד.

 

בזמן חכמי המשנה היו נוהגים לאכול את כל מאכלי הסעודה בצורה של 'טיבול', ולמשל אם היו אוכלים לחם, היו טובלים אותו באיזה רוטב או תבלין ורק אחר כך אוכלים אותו,

וכן את שאר התבשילים היו מטבילים בדבר שיש בו טעם טוב, וכך היו אוכלים אותם,

ולכן את אכילת ה'כרפס' וה'מרור' צריך לאכול ב'טיבול' את ה'כרפס' מטבילים במי מלח או בחומץ, ואת ה'מרור' מטבילים ב'חרוסת' [והטיבול של המרור ב'חרוסת' דוקא, הוא מהטעמים שראינו לעיל],

מסיבה זו משנתינו גם קוראת לאכילה של התבשילים בסעודת ליל הסדר 'טיבולים' [שבמקום לומר 'אוכלים חזרת', היא אומרת 'מטבילים בחזרת'], שכך היה מנהג האנשים בזמנים הקדומים, לומר במקום 'אוכלים' – 'מטבילים'.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

הביאו לפניו – לאחר שגמר לומר את הקידוש, ושתה את הכוס הראשונה מארבעת הכוסות, היו מביאים לפני כל סועד וסועד שולחן שעליו מונח ירק ה'כרפס', יחד עם חומץ או מי מלח שבו יטבילו את ה'כרפס',

מטבל בחזרת – כלומר, וכאשר אין לו ירק אחר אלא רק את ירק ה'מרור' [ובזמנם היו נוהגים לאכול חזרת לקיום מצוות אכילת מרור], יאכל חזרת שני פעמים, בפעם הראשונה כדי לקיים מצוות אכילת 'כרפס',

עד שמגיע ל'פרפרת הפת' – כלומר לפני שהגיע זמן אכילת 'מרור', ואחרי אכילת המצה יאכל את החזרת שוב, כדי לקיים באכילתה מצוות 'מרור'.

ו'פרפרת הפת' היא המרור, והמשנה קוראת לו כך, בגלל שאוכלים אותו מיד אחרי אכילת המצה, והוא כמו תבשיל שאוכלים בשאר ימי השנה לאחר אכילת הלחם, שהוא בא 'ללפת את הפת' כלומר להוסיף טעם טוב באכילת הלחם,

[אבל לכתחילה כדאי לאכול ירק שהוא לא מר או חריף ל'כרפס', כדי שאכילת הדבר המר ישאר לאכילת ה'מרור' בלבד,

שהרי טעם אכילת מרור היא כדי שהאדם יזכר בשיעבוד מצרים, וצריך לקיימה דוקא לאחר אכילת המצה, ואם יאכל דבר מר או חריף לפני אכילת המצה, יוצא שהוא כבר נזכר בשיעבוד המר עוד לפני התחלת הסעודה – לפני הזמן הראוי, וכבר אין ענין כל כך באכילת המרור].

הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת – שאחרי שקיים מצוות אכילת כרפס, לוקחים את השולחנות מלפני הסועדים, ומניחים אותם שוב לפני הסועדים, כשעליהם מונחים המאכלים שצריך לאכול מיד אחר כך:

א. מצה בשיעור 'כזית'. ב. חזרת או ירק מר אחר ל'מרור'. ג. 'חרוסת' שבה מטבילים את המרור לפני אכילתו.

ושני תבשילין – וכן צריך שיהיו בשעת אכילת המצה על השולחן שני תבשילין, כדי שהסועדים יזכרו בבשר הקרבנות 'פסח' ו'חגיגה' שהיו מקריבים בערב חג הפסח בבית המקדש, ולא אוכלים את התבשילין הללו אלא צריך לראותם על השלחן בלבד,

ובזמנינו, שכל בני המשפחה אוכלים על שולחן אחד, צריך שעוד לפני ה'קידוש' תהיה מונחת על השולחן קערה גדולה שעליה מונחים: שלשה מצות, ירק ה'כרפס', מי מלח או חומץ, ירק ה'מרור', 'חרוסת', ושני התבשילים ['ביצה' ו'זרוע'].

 

עכשיו מלמדת המשנה, שישנם שתי דעות בטעם הטיבול של ה'מרור' ב'חרוסת':

אף על פי שאין חרוסת מצוה – שלדעת התנא הראשון, אין מצוה לטבול את ה'מרור' ב'חרוסת', אלא רק כדי שלא ינזק מהחריפות של המרור, אבל אין זה חלק מהמצוות של ליל הסדר,

רבי אליעזר בר צדוק אומר: מצוה – שהוא סובר שחלק מהמצוה של אכילת המרור, הוא לטובלו ב'חרוסת', וכמו שביארנו שזה מזכיר את הניסים שה' עשה בתוך השיעבוד, שהנשים היהודיות היו יולדות ששה ילדים ובלא צער כלל.

 

עכשיו המשנה מלמדת, שגם בזמן שבית המקדש היה קיים, היו צריכים לשים לפני התחלת הסעודה את בשר הקרבנות 'פסח' ו'חגיגה' על השולחן:

ובמקדש – כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו מקריבים שתי קרבנות לפני הפסח כדי לאוכלם בליל הסדר בסוף הארוחה,

היו מביאים לפניו – היו צריכים להניח על השולחן כבר בתחילת הסעודה, עוד לפני אכילת המצה,

גופו של פסח – כלומר, את הבשר שאמור הסועד לאכול בסוף הלילה, שזה כולל את בשר 'קרבן פסח' [וגם את בשר 'קרבן החגיגה' שאוכלים לפניו].

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שצריך שתהיה מונחת לפני ראש המשפחה בתחילת עריכת ה'סדר' [ולכל הפחות מיד לאחר הקידוש], קערה גדולה שבמרכזה שלש מצות [שבמהלך ה'סדר' צריך לאכול מצה שלש פעמים],

ומסביב למצות צריכים להיות מונחים גם הדברים הבאים: ירק ה'כרפס', מי מלח או חומץ, ירק של 'מרור', 'חרוסת', שני תבשילים,

והמנהג להניח ביצה מבושלת וזרוע מבושלת, ושניהם יהיו צלויים מעט לפני החג על האש, שגם הקרבנות שאותם הם מזכירים היו צלויים באש,

ואין לאכול את הזרוע בליל הסדר [ויש נוהגים לאוכלה למחרת בסעודת החג בבוקר], אבל את הביצה מותר לאכול.

ב. לפני אכילת ה'כרפס', צריך ליטול ידים [לשפוך עליהם מים מכלי], שהרי אוכלים אותו בטיבול במי מלח וכדומה, וכל מאכל 'שטיבולו במשקה', כלומר שהוא רטוב, צריך ליטול ידים לפני אכילתו,

אבל אין לברך שום ברכה לאחר הנטילה,

ואחר כך יקח חתיכה קטנה של 'כרפס' – פחות מ'כזית', ויטבול אותה במי מלח או בחומץ ויברך ברכת 'בורא פרי האדמה' ויאכל,

ויכוון בברכתו לפטור גם את ה'מרור' מברכה, [שבגלל שהוא אינו נאכל מחמת הסעודה, גם עליו צריך לברך ברכת 'בורא פרי אדמה', ולכן צריך לפטור את ברכת המרור בברכת הכרפס],

ולפני אכילת המרור צריך לברך ברכה אחרת: 'ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על אכילת מרור'.