לימוד משנה – עד מתי מותר לאכול פירות של שביעית?

 

פרק ד' משנה ב'

 

האם מותר לאכול פירות שגדלו בשנת השמיטה?

במשנה שלפנינו נלמד הלכה מעניינת בענין זה.

 

בשנת השמיטה חובה על כל אדם שיש לו שדות וכרמים, להפקיר את כל שדותיו לכל אדם ולחיות ולבהמות, כלומר שאסור לסגור את הגדרות של השדות, אלא עליו להשאירם פתוחות וכל מי שיחפוץ להכנס ולקחת או לאכול מהפירות המצויים שם יוכל לעשות כך.

אם אדם אסף מהפירות שבשדותיו לביתו, הוא יכול לאכול את הפירות כל זמן שנשאר בשדות סוג זה של פירות לחיות ולבהמות, אבל לאחר שכבר כלו הפירות מהשדות לחיות ולבהמות צריך 'לבער' מהבית את מין הפרי הזה, מצוה זו נקראת 'מצוות ביעור פירות שביעית',

מצוה זו נדרשת ממה שכתוב בתורה במצוות שמיטה "והיתה שבת הארץ לכם לאכלהולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול",

ודרשו חכמים שה'לכם לאכלה' תלוי ב'לבהמתך ולחיה אשר בארצך', שכאשר הפירות מצויים לחיות ולבהמות בשדות מותר לאדם לאוכלם בביתו, אבל כאשר הפירות כלו מן השדות אסור לאדם לאוכלם עד שיבערם מביתו.

לכל מין ממיני הפירות יש זמן קבוע שבו ידוע שהוא כבר כלה לחיות ולבהמות שבשדות, ולכן צריך לבערו מהבית ולפני זמן זה מותר לקיימו ולאכול ממנו בבית.

 

איך מקיימים את מצוות הביעור? כשהגיע 'זמן הביעור' לכל פרי ופרי בזמנו, צריך האדם להוציא את הפירות שמאותו המין מהבית ולהפקירם לכל מי שיחפוץ לקחתם,

לאחר ההפקרה יכול גם המפקיר לזכות בהם ולקחתם שוב לביתו ולאוכלם, אבל כל זמן שבעליהם לא הפקירום אסורים הפירות באכילה.

 

חכמי ישראל חילקו את 'ארץ ישראל' לשלשה אזורים שונים לענין מצוות הביעור: א. 'ארץ יהודה'. ב. 'עבר הירדן'. ג. 'גליל'.

שלשת המקומות הללו שונים גם לענין זמן הביעור, שישנם מקומות שבהם הפירות כלו מן השדות לחיות ולבהמות אבל באיזור אחר הם עדיין קיימים בשדות,

וכל אדם צריך לנהוג במצוות הביעור כפי המקום שבו הוא מתגורר, ולכן מי שמתגורר בארץ יהודה ושם כלו הפירות מהשדות, אפילו שבשתי הארצות האחרות – גליל ועבר הירדן הם עדיין לא כלו, עליו לבער מביתו את הפירות.

 

אגב המשנה הקודמת, בה למדנו מה דינו של אדם ההולך ממקום למקום בערב חג הפסח,

משנתינו מלמדת מהי ההלכה של אדם שמוליך פירות ממקום שבו מין זה עדיין מצוי בשדות, למקום שהם כבר כלו מן השדות, איך עליו לנהוג? האם עליו לבערם מהבית כמו אנשי המקום שבו הוא נמצא כעת, או לא?

וכן במקרה הפוך שהוא מוליכם ממקום שהם כלו מהשדות למקום שלא כלו, איך עליו לנהוג?

 

כמו כן מלמדת המשנה דין נוסף: איך ינהג האדם כאשר הוא כובש שלשה מיני ירקות או פירות יחד בכלי אחד, ושני מינים כבר כלו לחיות מהשדה ואילו המין השלישי עדיין קיים בשדה,

ויש בכך שתי דעות של חכמי ישראל, האם באופן זה מותר לאכול את המין השלישי שלא כלה מהשדה גם ללא 'ביעורו מהבית', או כל שלש המינים מותרים באכילה עד שכל שלשת המינים יכלו מן השדות.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

כיוצא בו – כשם שההולך ממקום למקום עליו להחמיר כמנהג המקום שיצא משם וכמנהג המקום שבא אליו, לענין עשיית מלאכה בערב חג הפסח, כך גם –

המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו – שהוא מתגורר במקום מסויים בארץ ישראל שבו כלו מיני הפירות שמוליך מהשדות, והוא הולך למקום שאותם מינים לא כלו מהשדות,

או ממקום שלא כלו למקום שכלו – וכן להיפך, שבמקומו המינים הללו שהוא מוליך לא כלו מהשדות, והוא מוליכם למקום שהם כלו מהשדות,

חייב לבער – בשני המקרים חובה עליו לבער את הפירות מהבית ולהפקירם, כל זמן שהוא לא מפקירם הם אסורים באכילה,

וטעם הדבר, שכאשר הוא מוליך פירות למקום שאותם פירות כלו מהשדה, יש לחשוש שאם הוא יקל ויאכל שם פירות בלא ביעור, בני המקום יכעסו על שאין הוא עושה ביעור מהבית כמותם,

וכדי שלא לעורר מחלוקת במה שמשנה מהמקום שהוא נמצא בו, עליו להחמיר ולבער את הפירות מן הבית,

וכאשר הוא מגיע למקום שהפירות עדיין לא כלו, עליו לנהוג בפירות כמו שהיה נוהג במקומו ששם הם כלו מן השדה וחלה עליהם חובת 'ביעור', לכן עליו לבערם מן הבית ולהפקירם,

ואין לחשוש באופן זה למחלוקת, שבני המקום יכעסו על שהוא מבער מן הבית בזמן שהם לא נוהגים כך, שכאשר אדם מפקיר את פירותיו לא ניכר מכך שהוא עושה זאת בשביל חובת ה'ביעור', אלא יחשבו שרוצה להפקיר את פירותיו מסיבות אחרות.

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת:

רבי יהודה אומר: אומרים לו צא והבא לך אף אתה – כלומר, שאם אדם כבש שלשה מיני ירקות בכלי אחד, ושניים מהם כלו לחיות מן השדה, אין לו לאוכלם בלא 'ביעור' אפילו כשהמין השלישי עדיין קיים בשדות ומותר לאוכלו בלא ביעור,

שאם הוא יאכל אותם בלא 'ביעור', יאמרו לו האנשים שרואים אותו אוכל 'לך והביא לך ממינים אלו שאתה אוכל, מהשדה' והרי הם כבר כלו,

ורבי יהודה חולק בכך על דברי ה'תנא קמא' שאמר 'ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער' שמשמע מדבריו שרק אם הם כלו לגמרי חייב לבער, ואפילו אם שלשה מיני ירקות או פירות כבושים יחד, כל זמן שאחד מהם קיים בשדה אין בהם חובת 'ביעור' כלל ומותר לאכול את כל שלשת המינים בלא 'ביעור',

ואילו לשיטת רבי יהודה, באופן זה יש לדון כל מין ומין בפני עצמו, ואם אחד מהם כלה מן השדה יש לבערו מן הבית.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שכאשר אדם מוליך פירות ממקום למקום, עליו להחמיר ולנהוג בהם בחומרא בין כמנהג המקום שבא ממנו ובין כמנהג המקום שלשם הובאו הפירות,

שאם הביא פירות ממקום שהם לא כלו מהשדה למקום שהם כלו, עליו לבערם כדי שלא לעורר מחלוקת עם בני המקום שהגיע לשם,

ואם הביא פירות ממקום שהם כלו מן השדה למקום שהם לא כלו, עליו להחמיר ולבערם מאחר וחל עליהם חובת 'ביעור' במקום גידולם,

ואפילו שבדעת האדם שהביאם להשתקע במקום שאליו הגיע ושם עדיין לא הגיע עונת הביעור באותם פירות, בכל זאת עליו לבערם מן הבית, מאחר שחובת הביעור חלה על הפירות עצמם.

ב. אדם שכובש כמה מיני ירק בכלי אחד, צריך לבער מהכלי כל מין שכלה מן השדות, ושאר המינים מותרים באכילה גם בלא ביעור,

אבל שאר המינים שעדיין לא כלו מן השדות, אפילו שהם גם כן קיבלו 'טעם' מהמין שכלה מהשדה, בכל זאת הם אינם חייבים בביעור, שה'טעם' נחשב כמבוער שהוא אינו חשוב כדבר בפני עצמו.