לימוד משנה – על איזו כמות של חמץ צריך לחזור לביתו?

 

פרק ג' משנה ח'

 

בשר של קרבן שהוקרב בבית המקדש ונפסל מאכילה, אסור לאוכלו אלא צריך לשורפו!

ובמשנה שלפנינו נלמד היכן צריך לשורפו.

 

במשנה הקודמת למדנו מה דינו של אדם שהולך בדרך בזמן 'ביעור חמץ' בערב חג הפסח ונזכר שיש חמץ בביתו, באיזה אופן עליו לחזור לביתו ולבער את החמץ, ובאיזה אופן הוא יכול 'לבטל את החמץ' במקומו ואינו צריך לחזור לביתו,

אגב כך משנתינו מלמדת הלכה בדיני בשר הקרבנות שנפסלו מאכילה.

 

יש שני סוגים של קרבנות:

א. 'קדשי קדשים' ['קרבן חטאת', 'קרבן אשם' וכדומה] הנאכלים לכהנים בלבד וצריך לאכול את בשרם בתוך 'בית המקדש', ואם חלק מבשר הקרבן יצא מחוץ לבית המקדש אסור לאוכלו אלא צריך לשורפו.

ב. 'קדשים קלים' ['קרבן שלמים', 'קרבן תודה' ו'קרבן פסח'] שהם נאכלים גם לבעליהם ומותר לאוכלם בכל העיר ירושלים, ואם יצא מבשרם חוץ לירושלים אסור לאוכלו אלא צריך לשורפו,

לכתחילה צריך לשרוף את בשר הקרבנות שנפסלו מאכילה, באותו מקום שבו הם ראויים לאכילה, את 'קדשי הקדשים' בבית המקדש, ואת ה'קדשים הקלים' בכל העיר ירושלים,

המקור להלכה זו הוא במאמר התורה 'בקודש באש תשרף' שצריך לשרוף את הקרבנות הפסולים מאכילה במקום קדוש, באותו מקום שבו צריך לאכול את הקרבן,

משנתינו מלמדת מה הדין של 'בשר קדשים קלים' שיצא מחוץ לירושלים בשגגה על ידי בעלי הקרבן,  באיזה אופן עליו לשוב לעיר ירושלים ולשורפו שם כדין, ובאיזה אופן התירו לו חכמים בדיעבד לשורפו במקום שבו הוא נמצא גם מחוץ לירושלים.   

 

הלכה נוספת מלמדת המשנה, שרק על כמות חשובה של חמץ ושל בשר קרבנות חייבו חכמים את האדם ההולך בדרך לשוב לביתו או לעיר ירושלים כדי לקיים את מצוות ביעור חמץ ומצוות שריפת הקדשים כראוי,

אבל על כמות שאינה חשובה לא חייבו החכמים לשוב מדרכו, בין לענין מצוות 'ביעור חמץ' ובין לענין מצוות 'שריפת קרבנות',

וישנן שלש דעות בין חכמי ישראל מהי ה'כמות החשובה' שעליה צריך לשוב ומהי הכמות שלא חייבו לשוב עליה.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש – שכשם שהיוצא מעירו בערב פסח ונזכר שיש חמץ בביתו צריך לחזור לביתו ולבערו בשריפה [כפי שלמדנו במשנה הקודמת],

כך גם אדם שיש בידו בשר של 'קדשים קלים' שהוקרבו בבית המקדש וצריך לאוכלם בירושלים, והוא בשגגה יצא עם הבשר מחוץ לעיר ירושלים ועל ידי כך הוא נפסל מאכילה ומעיקר הדין צריך לשורפו במקום אכילתו – בעיר ירושלים,

אם עבר צופים – אם רק כשהוא היה בדרך והוא כבר עבר בהליכתו את המקום שנקרא 'צופים', שהוא המקום האחרון שניתן לראות ממנו את העיר ירושלים,

שורפו במקומו – באופן זה לא הטריחו אותו חכמים לשוב לירושלים כדי לשרוף את בשר הקרבן, אלא ישרוף אותו במקום שבו הוא נמצא,  

ואם לאו, חוזר ושורפו לפני הבירה – שאם הוא עדיין יכול לראות את העיר ירושלים, עליו לחזור לירושלים ולשרוף את הקרבן על יד המקום שנקרא 'בירה' שהוא היה ב'הר הבית' בסמוך ל'בית המקדש',

ואין צורך לשרוף את הקרבנות שנפסלו דוקא 'לפני הבירה' אלא ניתן לשורפם [את ה'קדשים הקלים'] בכל מקום בעיר ירושלים [למשל אם יש לו דירה בירושלים הוא יכול לשרוף את בשר הקרבנות שנפסלו בביתו], אלא שאם הוא שורפם 'לפני הבירה' הוא יכול להשתמש לצורך השריפה –

מעצי המערכה – שמאחר שהוא שורף את הקרבן סמוך ל'בית המקדש', הוא יכול להשתמש עם 'עצי המערכה' שהוקדשו לבית המקדש כדי לשרוף את הקרבנות על גבי המזבח.

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת, על איזה כמות של 'חמץ' ו'בשר קרבן' צריך לשוב מדרכו, ועל איזה כמות לא חייבו חכמים לשוב:  

ועד כמה הן חוזרין – על איזה כמות של 'חמץ' הצריכו חכמים את האדם ההולך בדרך לשוב לביתו כדי לבערו בשריפה, ועל איזה כמות של 'בשר' של קרבן שנפסל צריך לשוב לעיר ירושלים כדי לשורפו שם?

רבי מאיר אומר: זה וזה בכביצה – שרק על כמות של 'כביצה' [ביצת תרנגולת, שזה נפח של כ-60 סמ"ק] צריך לשוב, בין בחמץ ובין בבשר קרבן שנפסל,

שרבי מאיר סובר ש'חזרתו כטומאתו', כלומר שצריך לשוב על כמות שמטמאת דבר אחר, ומאחר ורק דבר בגודל 'כביצה' כשהוא טמא יכול לטמא דברים אחרים [וכמות של 'קבלת טומאה' היא 'כמות חשובה'], לכן על כמות כזו צריך לשוב ועל פחות מכך לא.

רבי יהודה אומר: זה וזה בכזית – שאפילו על כמות קטנה יותר – 'כזית' [שזה 'חצי ביצה'], צריך לשוב בין בחמץ ובין בבשר קרבן שנפסל,

שלדעת רבי יהודה 'חזרתו כאיסורו', כלומר שכמות חשובה היא כמות שהתורה אוסרת באכילה, ומאחר שרק על 'כזית' חייבים עונש מן התורה, בין באכילת חמץ בפסח, ובין באכילת בשר קרבנות שנפסלו, לכן רק על כמות כזו צריך לשוב ועל פחות מכך לא.

וחכמים אומרים: בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה – שיש חילוק לפי דעתם בין דין בשר קדשים לבין דין ביעור חמץ,

שעל בשר הקרבנות צריך לשוב גם על כמות של 'כזית' או יותר, מאחר שדיני ה'קדשים' הם חמורים יותר, אבל בדין 'חמץ' צריך לשוב רק על כמות של 'כביצה' או יותר.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שאם אדם יצא לדרך בערב פסח ונזכר שיש חמץ בביתו, אם עדיין לא הגיעה השעה השישית, צריך לחזור על חמץ יותר מ'כביצה' אבל על פחות מכך לא צריך לחזור, מאחר שיכול לבטל בליבו בשעה זו,

אבל לאחר השעה השישית צריך לשוב גם על כמות של 'כזית' או יותר, שאז הוא לא יכול לבטל בלבו שהחמת אינו ברשותו.

ב. בזמן שבית המקדש היה קיים, אם אדם יצא מהעיר ירושלים ונזכר שיש בכליו בשר 'קדשים קלים' שנפסלו ביציאתם מירושלים מאכילה, ויש מצוה לשורפם בירושלים – במקום אכילתם,

אם הוא עבר את 'צופים' וכבר לא יכול לראות את ירושלים מהמקום שבו הוא נמצא, יכול לשורפו במקומו,

ואם הוא עדיין לא עבר את 'צופים', אם יש ברשותו יותר מ'כזית' בשר עליו לחזור ולשורפו בביתו שבירושלים, ואם אין לו בית בירושלים ישרוף אותו 'לפני הבירה' בהר הבית סמוך לבית המקדש, ובאופן זה ניתן להשתמש לצורך השריפה ב'עצי המערכה'.