לימוד משנה – למי התירו לבטל את החמץ בלב?

 

פרק ג' משנה ז'

 

מה יעשה אדם שלא נמצא בביתו בזמן שצריך לבער את החמץ?

במשנה שלפנינו נראה מהי ההלכה במקרה זה.

 

ישנם מקרים בהם האדם פטור מלקיים מצוות 'ביעור חמץ' בשריפה:

א. כאשר בעל החמץ הולך בדרך כדי לקיים מצוה, ש'העוסק במצוה פטור מהמצוה', אבל אם ביכולתו לקיים את שתי המצוות הוא חייב להשתדל לקיים את שתיהן.

ב. כאשר הוא הולך להציל יהודים מסכנת נפשות, שכל המצוות נידחים מפני סכנת נפשות,

ובאופן זה אפילו אם הוא משער שיוכל לחזור לביתו ולבער את החמץ ולשוב להציל מהסכנה, לא יעשה כן אלא ימשיך בדרכו, שאפילו על 'ספק סכנת נפשות' ניתן לדחות את המצוות.

במשנתינו נראה אופנים שונים של הליכה לצורך קיום מצוות ולצורך הצלת נפשות, ומהי ההלכה במקרה שנזכר באמצע הליכתו שבשעה זו חלה עליו גם חובת 'ביעור חמץ', והוא לא יכול לקיים את שניהם [וכשהולך להצלת נפשות אפילו אם משער שיכול לקיים את שתיהן].

 

המשנה מביאה מקרה נוסף – 'ההולך לדבר הרשות' והיא מביאה לכך דוגמא של ההולך להניח עירוב בערב שבת, נקדים ונבאר את הענין:

בשבת אסור לאדם ללכת מחוץ לעיר שבה הוא מתגורר יותר מ'אלפיים אמה' [כ-960 מטר] לכל כיוון, מרחק זה נקרא 'תחום שבת'.

ומי שצריך להתרחק מעירו יותר מ'אלפיים אמה' יכול לעשות כך רק אם הוא 'קונה שביתה' בסוף 'אלפיים אמה' באותו כיוון שאליו הוא רוצה ללכת, קניית השביתה נעשית בשתי דרכים: א. על ידי שיניח באותו מקום מזון בכמות של שתי סעודות. ב. על ידי שהוא עצמו יהיה נוכח שם בתחילת יום השבת.

'קניית השביתה' הזו נקראת 'עירוב' וטעם העירוב הוא, שעל ידי קניית השביתה האדם מגדיר שיש לו מגורים באותו מקום, וממילא הוא יכול להתרחק ממקום העירוב אלפיים אמה נוספים,

משנתינו מלמדת שמי שהולך בדרך כדי לקנות שביתה בסוף 'תחום שבת' והוא נזכר באמצע הליכתו שיש חמץ בביתו, שאם סיבת הנחת העירוב אינה לצורך עשיית מצוה אלא כדי שיוכל לטייל או לבקר קרובי משפחה וכדומה,

עליו לחזור מיד לביתו ולבער את החמץ בשריפה, אפילו אם על ידי כך לא יוכל להניח את העירוב בזמן [לפני כניסת השבת].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

ההולך לשחוט את פסחו – מי שהולך לשחוט את קרבן הפסח בערב חג הפסח,

ולמול את בנו – או שהוא הולך בערב פסח לקיים מצוות 'ברית מילה' לבנו [ואפילו אם היא 'מילה שלא בזמנה'],

ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו – או שהוא קידש את אשתו בערב הפסח והוא הולך לאכול סעודה לכבוד כך בבית חמיו לעתיד, שבזמנים הקדומים היו נוהגים לאכול סעודה ביום הקידושין והיא היתה 'סעודת מצוה',

ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – באחד מהמקרים הללו, אם הוא נזכר תוך כדי הליכתו לקיום המצוה שהוא השאיר חמץ בביתו וחלה עליו חובת ביעורו, מה עליו לעשות, האם הוא צריך לשוב לביתו ולבער את החמץ או לא?

אם יכול לחזור ולבער, ולחזור למצותו – שאם הוא משער שהוא יכול לקיים את שני הדברים, גם לקיים את מצוות 'קרבן פסח' או 'ברית מילה' או 'סעודת אירוסין' וגם את מצוות ביעור חמץ בביתו,

יחזור ויבער – עליו לשוב ולקיים את מצוות הביעור ואחר כך ילך שוב לקיים את המצוה השניה שעסק בה לפני כן,

ואם לאו – שאם הוא משער שלא יוכל לקיים את שני הדברים, שאם יחזור לביתו לא יוכל שוב לשחוט את הקרבן בזמן או לקיים את הברית מילה או את הסעודת מצוה בבית חמיו,

מבטלו בלבו – באופן זה יבטל את החמץ בליבו מיד כשנזכר וימשיך בהליכתו להציל נפשות,

ביטול זה מספיק לצורך קיום עיקר מצוות 'השבתת חמץ' הכתובה בתורה – "ביום הראשון תשביתו", וממצוות הביעור בשריפה הוא פטור מאחר שהוא עוסק במצוה אחרת ו'העוסק במצוה פטור מן המצוה'.

 

עכשיו המשנה מביאה דוגמאות שונות של ההולך להציל נפשות מסכנה, ומבארת מה דינו לענין מצוות השבתת חמץ בערב פסח:

להציל מן הנכרים – אם אדם הולך בערב פסח להציל יהודים מנכרים הבאים להורגם,

ומן הנהר – או שהוא הולך להציל יהודים מטביעה בנהר,

ומן הלסטים – או משודדי דרכים,

ומן הדליקה – או מסכנת מוות בשריפה,

ומן המפולת – או ממפולת של אבנים שנפלה על יהודים והם נמצאים בסכנת נפשות,

יבטל בלבו – בכל האופנים הללו יבטל את החמץ בליבו מיד כשנזכר בו וימשיך בהליכתו להציל נפשות, ואפילו אם יוכל לקיים את שניהם, גם את ביעור החמץ בשריפה וגם להציל את היהודים, בכל זאת לא יחזור לביתו,

שכאשר אדם עוסק ב'הצלת נפשות' לא החמירו חכמים להצריך אותו לבער את החמץ בשריפה, אלא מועיל הביטול שיעשה לעיקר דין ההשבתה,

[שניתן להשבית ולקיים את המצוה הכתובה בתורה בשני האופנים: א. על ידי ביעור בשריפה. ב. על ידי ביטול בפה ובלב.

ובמקרים רגילים הצריכו חכמי ישראל לעשות את שתי הפעולות, ביעור וביטול, אבל באופנים של הצלת נפשות לא הצריכו חכמים לעשות את שניהם אלא מספיק שיעשה ביטול במקום שנמצא וימשיך בדרכו].

 

עכשיו המשנה מביאה מקרה שלישי שבו מחוייב ההולך בדרך לשוב לביתו ולבער את החמץ גם אם לא יוכל להשלים את מטרת ההליכה:

ולשבות שביתת הרשות – שאם אדם הולך בדרך כדי 'לקנות שביתה' בסוף 'תחום העיר' שבה הוא מתגורר, כדי שהוא יוכל בשבת ללכת 'אלפיים אמות' מעבר ל'תחום השבת',

אם הוא עושה את ה'עירוב' לצורך דבר שאינו מצוה והוא נזכר תוך כדי הליכתו שיש חמץ בביתו,

יחזור מיד – עליו לחזור מיד לביתו כדי לבער את החמץ, אפילו שעל ידי כך לא יוכל אחר כך לעשות את ה'עירוב', שחכמים לא הקילו על ההולך בדרך 'לדבר הרשות' אלא רק על ההולך 'לדבר מצוה',

אבל אם סיבת עשיית העירוב היא לצורת מצוה [למשל כדי 'להקביל פני רבו ברגל' או כדי ללמוד תורה בעיר הסמוכה לעיר מגוריו], דינו של ההולך היא כשל אדם ההולך לשחוט את קרבן הפסח או למול את בנו [כמו שלמדנו בתחילת המשנה].

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שאם אדם נזכר תוך כדי הליכתו בדרך שיש חמץ בביתו:

אם הוא הולך להציל מסכנת נפשות, עליו לבטל את החמץ בליבו וימשיך בהליכתו להציל נפשות,

ואם הוא הולך לצורך עשיית מצוה הדבר תלוי, שאם הוא יכול גם לבער את החמץ בביתו וגם לקיים אחר כך את המצוה, יחזור ויבער ויקיים את המצוה, ואם לא יכול לקיים שניהם יבטל בליבו וימשיך בדרכו,

ואם הוא הולך לצורך פרטי, עליו לחזור מיד לביתו ולבער את החמץ, גם אם יפסיד על ידי כך את צרכיו הפרטיים.

ב. במקרה שנזכר שיש חמץ בביתו לאחר השעה השישית של ערב הפסח, ובשעה זו הוא אינו יכול לבטל את החמץ בליבו ובפיו, מאחר שהתורה מפקיעה את החמץ מרשותו של האדם מהשעה השביעית והילך,

אם הוא הולך לדבר הרשות או לדבר מצוה, עליו לחזור מיד לביתו גם אם על ידי כך תתבטל המצוה שהולך לקיימה,

שמאחר וחלה עליו חובת השבתת החמץ ואין לו אפשרות לקיים אותה באופן אחר מלבד ביעורו בשריפה, עליו לקיים חובה זו ורק אחר כך לעסוק במצוות אחרות,

אבל אם הוא הולך להציל נפשות ונזכר רק לאחר השעה השישית שיש חמץ בביתו, לא יחזור לביתו אפילו אם משער בעצמו שיוכל לקיים את שתי הפעולות שריפת החמץ והצלת הנפשות,

שאין להקל ב'סכנת נפשות' אפילו שיש רק ספק קלוש שלא יוכל להציל את הנפשות.