לימוד משנה – תוך כמה זמן הבצק מחמיץ?

 

פרק ג' משנה ב'

 

בצק חמץ הדבוק בכלי סדוק כדי לחזקו, האם צריך להסירו לפני הפסח ולבערו מהעולם?

במשנה שלפנינו נלמד מהי ההלכה במקרה כזה.

 

בזמנים הקדומים היו נוהגים לשמור על שלימות הכלים, וכאשר נוצר סדק באחד מהכלים שבבית היו מדביקים במקום הסדק בצק כדי לחזקו שלא ישבר,

והמשנה מלמדת שבאופן זה אם הבצק החמיץ והוא בגודל 'כזית' [חצי ביצת תרנגולת] או יותר, צריך לבערו אפילו שידוע שרצון האדם להשאירו שם כדי שלא יפסיד את הכלי,

שבצק שגודלו 'כזית' הוא חשוב ולכן מה שהאדם ביטלו במחשבתו אינו מועיל וחובה עליו להסיר את הבצק לפני הפסח מדפנות הכלי ולבערו מהעולם,

אבל אם גודלו של הבצק הוא פחות מ'כזית', אפילו שיש סביב הכלי כמה חתיכות קטנות נוספות ובסך הכל יש בו יותר מ'כזית', לא צריך לבערם, שפחות מ'כזית' היא כמות לא חשובה, ובעל הכלי ביטל את החמץ בדעתו כלפי הכלי ולכן הבצק נחשב כחלק מהכלי,

וכאשר בדעת בעל הכלי ליטול את הבצק מסביבות הכלי, גם אם גודלו פחות מ'כזית' צריך לבערו מהעולם, שרק כאשר בדעת בעל הכלי להשאיר את החמץ לשימוש הכלי הוא מתבטל.

 

אגב כך מלמדת המשנה הלכה נוספת בדיני טומאה וטהרה: שאם במהלך ימי חג הפסח נגע שרץ טמא [אחד משמונת השרצים המפורשים בתורה, שלאחר מותם הם מטמאים] בבצק חמץ המודבק בכלי,

אם השרץ נגע בבצק שיש בו 'כזית' במקום אחד, הכלי אינו טמא, שהרי לבצק יש חשיבות בפני עצמו והוא לא נחשב כחלק מהכלי,

אבל אם השרץ נגע בבצק שאין בו 'כזית' במקום אחד, כל הכלי טמא, שבאופן זה אין לבצק חשיבות בפני עצמו והוא חלק מהכלי.

 

לסיום, המשנה מלמדת הלכה נוספת בדין 'בצק חרש', כלומר בצק שאין בו את סימני החימוץ הרגילים, איך ניתן לבודקו אם הוא החמיץ ואסור באכילה ובהנאה בפסח.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

בצק שבסדקי עריבה – אם אדם הניח בצק מוחמץ כדי להדביק בו שברים של כלי ['עריבה' היא קערה שלשים בה את הבצק],

אם יש כזית במקום אחד חייב לבער – ואפילו שבדעת בעל הכלי להשאיר את הבצק במקומו כדי שישמש לשלימות הכלי, בכל זאת 'כזית' הוא שיעור חשוב ואינו מתבטל כלפי הכלי להחשיבו כאילו הוא חלק ממנו,

ואם לא, בטל במיעוטו – שאם אין 'כזית' בצק במקום אחד בכלי, אפילו אם יש הרבה חתיכות קטנות סביב הכלי, כולם מתבטלים ונעשים חלק מהכלי, כאשר בדעת האדם להשאירם שם לצורך שלימות הכלי,

אבל אם בדעתו ליטלו משם לאחר השימוש בכלי, גם חתיכה פחותה מ'כזית' חייב ליטול ולבערה, שהבצק מתבטל בכלי רק כאשר בדעת בעל הכלי להשאירו שם לאורך זמן לצורך השלמת הכלי.

וכן לענין הטומאה – שאותו דין של ביטול הבצק כלפי הכלי שייך גם בדיני טומאה וטהרה, אם נגע דבר טמא [למשל שרץ מת] בבצק המודבק בכלי, והמשנה מבארת:

אם מקפיד עליו חוצץ – שאם האדם מקפיד על הבצק, כלומר שהוא רוצה להסירו מהכלי, הבצק לא נחשב כחלק מהכלי ולכן הכלי לא נטמא בגלל נגיעת הטומאה בבצק,

ואם רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה – שאם בעל הכלי רוצה שהבצק ישמש לכלי, ממילא הבצק נעשה חלק מהכלי ונגיעת הטומאה בבצק מטמאת את הכלי.

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת:

בצק החרש – בצק שכאשר דופקים עליו ביד לא שומעים שום קול, ובדרך כלל שמיעת קול מהבצק מוכיחה על החמצתו, ואילו בצק זה לא משמיע שום קול ויש ספק לבעליו אם הוא כבר החמיץ או לא,

אם יש כיוצא בו שהחמיץ – כלומר, אם מצוי בבית בצק נוסף שנעשה יחד עם ה'בצק החרש' ורואים שהוא כבר החמיץ,

הרי זה אסור – גם ה'בצק החרש' אסור כדין חמץ, שאנו תולים שגם הוא החמיץ אפילו שאין בו את סימני החמץ,

ובאופן שאין עוד בצק שנעשה יחד עם ה'בצק החרש', אם הבצק היה מונח ולא עסקו בלישתו במשך שמונה עשרה דקות, דינו כחמץ גמור גם אם הוא לא תפח ולא ניכרים בו שום סימני חימוץ,

אבל אם עוסקים בלישתו, אפילו כל היום כולו הוא אינו מחמיץ [אבל אם עסקו בלישתו זמן רב, הוא מחמיץ מיד לאחר שמניחים אותו מהידים, ולא רק לאחר שמונה עשרה דקות].

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שבצק חמץ המודבק בכלי כדי לחזקו ויש בו 'כזית' במקום אחד, צריך לבערו אפילו אם בדעת האדם להשאירו שם, ש'כזית' חמץ אינה מתבטלת בכלי,

וכאשר אין 'כזית' מהבצק במקום אחד, אם דעת האדם להשאירו בכלי זמן מרובה, הבצק מתבטל לכלי ואין צורך להסירו ולבערו מהעולם,

אבל אם בדעתו ליטלו משם [שהבצק לא ניתן שם לצורך חיזוק הכלי, אלא הוא נשאר דבוק שם לאחר שלשו בצק בכלי], צריך להסירו משם ולבערו בערב פסח גם אם גודלו של הבצק קטן מאוד,

וכאשר הבצק מלוכלך ואינו ראוי למאכל אדם, אם גודלו קטן מ'כזית' אין צורך להסירו ולבערו גם אם הוא אינו משמש לחיזוק הכלי.

ב. בצק שמונח בכלי ולא נוגעים בו, נעשה 'חמץ' לאחר שמונה עשרה דקות אפילו אם עליו סימני חימוץ [שהוא לא תפח, ולא משמיע קול כשדופקים עליו], ואם לשים אותו הוא אינו מחמיץ גם לאחר שעות רבות,

ואם לשו אותו זמן רב עד שהוא התחמם, הוא מחמיץ מיד לאחר שמניחים אותו בכלי.

ולכתחילה אין להשאיר בצק אפילו רגע אחד ללא לישה.

ג. אם התחילו ללוש שתי עיסות בזמן אחד ואחת מהם החמיצה, שהיא תפחה ומשמיעה קול כשדופקים עליה, גם הבצק השני נחשב ל'חמץ' אפילו שעליו לא ניכרים סימני חימוץ, ואפילו אם לא עברו שמונה עשרה דקות משעת הלישה,

שיש להניח ששתיהן החמיצו יחד, שהרי את שתיהן לשו באותו זמן.