לימוד משנה – האם מותר להשתמש בפסח באיפור שמעורב בו חמץ?

 

פרק ג' משנה א'

 

מה צריך לעשות עם מאכלים שאינם 'חמץ' אך מעורב בהם תבלין של 'חמץ'?

במשנה שלפנינו נלמד שגם מאכל כזה צריך לבער מן העולם,

והמשנה מלמדת על שני סוגים של חמץ שאינם 'חמץ גמור', שיש חיוב לבערם מהעולם: א. 'תערובת חמץ', שבתוך דברי מאכל מכניסים תבלינים או חומרים של חמץ, ורוב המאכל אינו חמץ. ב. 'חמץ נוקשה', שהקמח החמיץ אבל לא לגמרי, או שההחמצה היתה רעה באופן שהוא אינו ראוי למאכל אדם.

 

התורה אוסרת לאכול 'חמץ' בימי חג הפסח, ומי שאוכל חמץ בפסח עונשו 'כרת', שהוא ימות בגיל צעיר ואם יש לו ילדים גם הם ימותו בחייו.

שני הסוגים הנזכרים – 'תערובת חמץ' ו'חמץ נוקשה', אסורים באכילה בימי חג הפסח באיסור תורה, שכתוב בתורה 'כל מחמצת לא תאכלו' ובמילה 'כל' התורה מרבה גם חמץ שאינו 'חמץ גמור',

אבל האוכל חמץ כזה אינו נענש בעונש 'כרת' כמו האוכל חמץ גמור שאינו מעורב בדברים אחרים.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

אלו עוברין בפסח – שצריך לבער מהעולם ['עוברין' מלשון 'מתבערין מהעולם'] גם את סוגי החמץ שאינם 'חמץ גמור',

והמשנה מביאה דוגמאות של שבעה מאכלים שהם 'תערובת חמץ' או 'חמץ נוקשה', שגם עליהם חייבו החכמים לבערם מהעולם:

כותח הבבלי – שהוא מין רוטב שהיו רגילים בזמנים הקדומים להטביל בו את הלחם בשעת הסעודה, ומעורבים בו פירורי לחם מעופש,

ושכר המדי – שזה 'בירה' שהיתה נעשית משעורים השרויים במים, כמו שעושים אותה בימינו, ויש בה 'תערובת חמץ' מאחר וגרעיני השעורים מחמיצים במים וחמיצות הגרעינים מתערבת במים,

והסיבה שהמשנה קוראת לזה 'שכר המדי' היא, שבשאר המקומות בעולם היו נוהגים בזמנים הקדומים לעשות 'בירה' מתמרים ובבירה כזו לא היה חמץ, ורק בארץ מדי היו עושים אותה משעורים והיה בו חמץ,  

וחומץ האדומי – שהוא יין שבתוכו היו שורים שעורים כדי שטעמו יחמיץ, וגם בזה יש 'תערובת חמץ' מחמת חמיצות השעורים [והמשנה מדברת על יין שעירבו בו גם מים, שאם לא כן הרי 'מי פירות' לא מחמיצים לדעת הרבה ממפרשי המשנה, וכפי שראינו במשנה הקודמת].

וזיתום המצרי – שזה תערובת של קמח שעורים יחד עם כורכום ומלח ששורים אותם בתוך מים, והיו משתמשים בו לצורך רפואת מעיים [שמי שמשלשל אוכל מאכל זה לעצירת השילשול, ומי שעצור אוכלו כדי לשלשל], והקמח שבתערובת מחמיץ מחמת המים.

עד כאן מנתה המשנה ארבעה סוגי מאכלים שצריך לבערם מהעולם בגלל שיש בהם 'תערובת חמץ', ומכאן והילך מנויים עוד שלשה מאכלים שצריך לבערם בגלל שהם 'חמץ נוקשה':

וזומן של צבעים – שהם מים שהיו שרויים בהם 'סובין' [שזה חלק מגרעיני החיטה המיועדים למאכל בהמה] והם החמיצו, ומים אלו אינם ראויים לשתיה אלא היו משתמשים בהם לצורך הכנת צבע אדום,

ועמילן של טבחים – שזה בצק הנעשה מחיטה שקצרוה לפני שגדלה שליש גידולה והוא החמיץ, והשימוש בו היה לצורך הנחתו על סירי התבשיל כדי שהוא ישאב את הלכלוך והריח הרע מהתבשיל, אבל הוא לא היה ראוי למאכל אדם.

וקולן של סופרים – שזה דבק שהיו עושים כורכי הספרים מחיטה דקה המעורבת בהרבה מים, והוא גם כן לא ראוי למאכל אדם,

את כל שבעת המינים הללו אסור לאכול, ואין ליהנות מהם בימי הפסח, אלא צריך לבערם מהעולם. 

רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים – שהן סוגי משחות שהיו הנשים מורחות בזמנים הקדומים על מקומות שגדל בהם שיער בגופן כדי להשיר את השיער,

ומשחות אלו היו עשויות מסולת חיטה המוחמצת על ידי שריה במים ['חמץ נוקשה'], יחד עם תערובת של כמה חומרים נוספים,

ורבי אליעזר חולק על דברי התנא קמא, שלדעת רבי אליעזר גם תערובת של 'חמץ נוקשה', כלומר שעירבו חמץ שאינו ראוי למאכל יחד עם דברים נוספים, צריך לבער מהעולם,

ואילו לדעת תנא קמא רק תערובת של חמץ גמור, או 'חמץ נוקשה' כשהוא בפני עצמו, צריך לבער, אך לא צריך לבער תערובת של 'חמץ נוקשה'.

זה הכלל: כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח – שכל מיני הדגן [חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון], אם הם היו מעורבים במים צריך לבערם מהעולם לפני חג הפסח,

כלל זה אמור רק לשיטת רבי אליעזר המחמיר אפילו ב'חמץ נוקשה בתערובת', אבל לדעת תנא קמא ישנו מקרה שגם אם מיני הדגן היו מעורבים במים אין בהם חיוב ביעור – ב'חמץ נוקשה בתערובת'.   

 

עכשיו המשנה מבארת שמלבד חיוב הביעור של סוגי החמץ הללו, יש גם איסור באכילתם:

הרי אלו באזהרה – שאת תערובת החמץ ואת החמץ הנוקשה אסור לאכול בפסח, והאוכלם עובר על האיסור הנאמר בתורה "כל מחמצת לא תאכלו",

שבפסוק זה התורה ריבתה את כל סוגי החמץ שאסור לאוכלם,

ואין בהן משום כרת – כלומר, שמי שאוכל 'תערובת חמץ' או 'חמץ נוקשה' אין עליו עונש 'כרת' [מוות בקיצור ימים ומוות של ילדיו בחייו] כמו על אכילת חמץ גמור בלא תערובת,

מאחר וחיוב כרת נאמר בתורה על 'סתם חמץ', והתורה לא ריבתה לענין העונש סוגים נוספים של חמץ כמו שכתבה בדין איסור אכילת חמץ.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. ש'חמץ נוקשה' ו'תערובת חמץ' צריך לבער מהעולם בערב חג הפסח, ומי שמקיים את סוגי החמץ הללו עובר באיסור,

על 'תערובת חמץ' עובר באיסור תורה של 'לא יראה' ו'לא ימצא' אם הוא היה מונח בכלי באופן שיש בכולו 'כזית' מהחמץ,

[ואם אין בו כזית או שהוא התבטל ברוב על ידי תערובת של 'מין במינו' אין בו איסור תורה, אלא חכמים גזרו לבערו כדי שלא יבוא לאוכלו בפסח].

על 'חמץ נוקשה' עובר בכל מקרה באיסור מדברי חכמים, שאין איסור תורה על השהיית חמץ שמעולם לא היה ראוי למאכל אדם,

וכמו כן אסור לאכול את סוגי החמץ הללו, ולהלכה אין באכילתם איסור תורה אלא חכמים גזרו שלא לאוכלם, ואין עונש 'כרת' על אכילתם.