לימוד משנה – חמץ שנפלה עליו מפולת אבנים, האם חייב לבערו?

 

פרק ב' משנה ג'

 

האם צריך לבער חמץ שנפלה עליו ערימה של אבנים?

התורה מצווה אותנו שלא יהיה חמץ גלוי בבתיהם של היהודים בחג הפסח, כמו שכתוב "שאור לא ימצא בבתיכם" [ו'שאור' הוא סוג של חמץ קשה הגורם לבצקים אחרים להחמיץ ולתפוח, ובזמנינו הוא נקרא 'שמרים'],

ובמשנה שלפנינו נלמד מה ההלכה של 'חמץ שנפלה עליו מפולת' כלומר שנפל עליו גל של אבנים, וקשה לפנות אותם ולהוציא את החמץ לצורך שריפתו בערב פסח,

שאם גובה הגל הוא יותר מ'שלשה טפחים' [קצת יותר מעשרים ס"מ] אין צורך להסיר את האבנים, שבאופן זה החמץ נחשב כמבוער, שהרי אפילו כלב אינו חופר בערימת אבנים בגובה כזה, ואין חשש שבמהלך החג יתגלה החמץ ויעברו עליו באיסור 'לא ימצא',

אבל כשגובה האבנים הוא פחות מ'שלשה טפחים' צריך להסיר את האבנים ולבער את החמץ, שבאופן זה יש לחשוש שבמהלך החג יבוא כלב או חיה אחרת ויחפשו שם אוכל ויגרמו לחמץ להתגלות, ובעליו יעבור באיסור 'לא ימצא'.

 

אבל בתחילה ממשיכה משנתינו את המשנה הקודמת בה למדנו את ההלכה של 'חמץ שעבר עליו הפסח', מתי הוא מותר באכילה ובהנאה ומתי הוא אסור,

בענין זה מביאה משנתינו דוגמא נוספת להיתר האכילה וההנאה מ'חמץ שעבר עליו הפסח', גם אם במהלך החג הוא היה שייך ליהודי:

במקרה שיהודי לוה כסף מגוי לפני חג הפסח ומישכן לו בתמורה דבר מאכל שהוא חמץ, ואת המשכון הניח בביתו של הגוי,

שאם התנו ביניהם שכשיגיע זמן הפירעון ולא יפרע היהודי את ההלואה יקנה הגוי את המשכון והוא יהיה שלו 'למפרע' [כבר משעת ההלואה], ובאמת עבר החג והגיע זמן הפירעון ולא פרע היהודי את החוב, החמץ מותר באכילה ובהנאה לכל אדם,

כי בשעת הפירעון התברר שכבר משעת ההלואה לפני חג הפסח החמץ היה שייך לגוי, ועל חמץ של גוי לא קנסו החכמים שיהיה אסור באכילה או בהנאה [כפי שכבר למדנו במשנה הקודמת].

אבל לצורך התרת החמץ באופן זה צריך שיתקיימו שתי תנאים: א. שהחמץ יהיה בביתו של הגוי בזמן חג הפסח. ב. שהיהודי והגוי התנו ביניהם בזמן ההלואה, שאם היהודי לא יפרע את ההלואה בזמן המשכון יהיה של הגוי 'למפרע' – כבר מזמן ההלואה.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

נכרי שהלוה את ישראל על חמצו – שיהודי לוה כסף מגוי ובתמורה להלואה הוא מישכן לו דבר מאכל 'חמץ' ובימי חג הפסח המשכון היה בביתו של הגוי,

אחר הפסח, מותר בהנאה – שאין במאכל זה איסור 'לא ימצא', שהרי הוא היה בחג הפסח ברשותו של הגוי,

וכוונת המשנה למקרה שההלואה ניתנה ליהודי לזמן קצוב והלוה – היהודי והמלוה – הגוי התנו ביניהם, שאם לא יפרע היהודי את החוב בזמן, המשכון יהיה שייך לגוי כבר משעת ההלואה והיהודי באמת לא פרע את החוב בזמן,

שבמקרה כזה החמץ לא היה שייך ליהודי בזמן חג הפסח ולא עבר באיסור 'לא ימצא', ולכן לא קנסו החכמים שהוא יהיה אסור באכילה או בהנאה,

[וכבר ביארנו במשנה הקודמת, שהסיבה שהמשנה כתבה 'מותר בהנאה' אפילו שמותר גם לאוכלו היא, שבהמשך המשנה מובא מקרה שבו אסור אפילו ליהנות מהחמץ, ושם כתבה המשנה 'אסור בהנאה', לכן אגב כך היא כתבה גם כאן 'מותר בהנאה']. 

וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו – אבל אם יהודי הלוה לגוי כסף, והגוי הביא לו בתמורה 'משכון' של מאכל חמץ ובימי חג הפסח משכון זה היה בביתו של היהודי,

אחר הפסח, אסור בהנאה – שאם הגוי לא פרע את חובו ליהודי בזמן שסיכמו ביניהם, אסור ליהודי לאכול וליהנות מחמץ זה, שהרי התברר בשעת הפירעון שכבר בזמן ההלואה החמץ היה שייך ליהודי, ודינו כדין 'חמץ שעבר עליו הפסח'.

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת, האם ומתי צריך לבער חמץ שמונח עליו גל של אבנים:

חמץ שנפלה עליו מפולת – שעל גבי החמץ נפלו הרבה אבנים לפני חג הפסח,

הרי הוא כמבוער – שאין צורך לפנות את האבנים ולהוציא את החמץ כדי לשורפו בזמן הביעור,

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו – רבן שמעון מפרש את ההלכה הזו, שדוקא אם גל האבנים גבוה יותר משלשה טפחים מותר להשאיר את החמץ תחתיו ואין צורך לבערו, מכיוון שגובה כזה אפילו כלב המחפש מזון לא מפנה כדי למצוא דבר מאכל תחתיו, ויוצא שהחמץ כאילו מבוער ולא קיים,

אבל אם גל האבנים נמוך משלשה טפחים צריך לפנותו כדי לבער את החמץ, שיש לחשוש שכאשר חיה תחפש מזון היא תחפור בגל האבנים והחמץ יתגלה, ובעליו יעברו באיסור 'לא ימצא'.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שאם נכרי קיבל לרשותו משכון של חמץ מיהודי לפני חג הפסח, אם התנו ביניהם שאם היהודי לא יפרע את ההלואה המשכון יהיה שייך לגוי כבר משעת ההלואה והגיע זמן הפירעון והיהודי לא פרע את החוב, מותר לאכול וליהנות ממנו לאחר הפסח,

אבל אם החמץ לא היה בביתו של הגוי במהלך חג הפסח, או שלא התנו ביניהם שאם החוב לא יפרע בזמן יהיה המשכון של המלוה למפרע משעת ההלואה, אסור ליהנות ממנו לאחר הפסח, שזה נחשב כחמץ של יהודי האסור בהנאה לאחר הפסח,

דין זה אמור גם במקרה הפוך, שיהודי קיבל לרשותו משכון של חמץ מִלֹוֶה גוי, שאם התנו ביניהם שהוא יהיה שייך ליהודי משעת ההלואה כאשר יעבור זמן הפירעון והחמץ היה בביתו של היהודי בחג הפסח, אסור ליהנות ממנו לאחר הפסח,

אבל אם החמץ לא היה בבית היהודי בפסח, או שלא התנו שהוא יהיה שייך ליהודי למפרע, החמץ מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

ב. חמץ שנפלו עליו אבנים רבות, אם גובהן יותר משלשה טפחים אין צריך לפנות את האבנים, שהחמץ נחשב למבוער, אבל צריך לבטל אותו בליבו לפני השעה השישית בערב חג הפסח,

ובאופן זה אם אחרי חג הפסח האבנים פונו והחמץ התגלה מותר לאוכלו, שמאחר ובימי חג הפסח הוא היה נחשב כמבוער, לא גזרו עליו חכמים לאוסרו כ'חמץ שעבר עליו הפסח',

ואם גובה האבנים נמוך משלשה טפחים, צריך לפנותם ולבער את החמץ מהעולם [ואם מצויים שם נחשים ועקרבים יקפיד להסיר את האבנים באמצעות כלים ארוכים ולא ביד, כדי שלא יסתכן],

במקרה שנוצר גל של אבנים ולא ידוע אם יש חמץ תחתיהם או לא, במקום שיש עקרבים ויתכן שהם מסתתרים תחת האבנים – לא יפנה את האבנים גם אם הם נמוכים משלשה טפחים, אלא יבטל את החמץ בלבו [מספק, שיאמר: 'אם יש חמץ תחת האבנים אני מבטל אותו בליבי'],

ובמקום שאין עקרבים מצויים כלל, צריך לפנות את האבנים אם גובהם פחות משלשה טפחים.