לימוד משנה – חייבים לשרוף חמץ או אפשר לזרוק באשפה?

 

פרק ב' משנה א'

 

יש מצוה לכלות את החמץ בערב חג הפסח, באיזה צורה צריך לקיים מצוה זו?

במשנה שלפנינו נלמד שיש בכך שתי דעות בין חכמי ישראל, האם צריך לשרוף את החמץ עד שהוא יתכלה לגמרי ויעשה אפר, או שניתן גם לבערו בכל דרך אחרת הגורמת לו שתתבטל חשיבותו, למשל על ידי שיזרוק אותו לים וכדומה.

 

הלכה נוספת נלמד במשנה, שבשעה החמישית של ערב פסח, מותר ליהנות מהחמץ בשלשה אופנים: א. להאכיל לבהמות, לחיות או לעופות שברשותו. ב. למכור אותו לגוי, ואפילו אם יודע שהגוי יאכל את החמץ בפסח, הדבר מותר. ג. מותר להשתמש איתו להסקת התנור במקום עצים.

אבל מתחילת השעה השישית, אסור ממצוות חכמים ליהנות מהחמץ כלל, ולכן אסור ליהנות ממנו אפילו תוך כדי ביעורו בשריפה, כלומר שאסור לאפות מאכלים או להתחמם באש השריפה.

[וכמו כן מהשעה השישית אין לחמץ שום שווי, ולכן אם קידש אשה על ידי שנתן לה במקום טבעת – לחם טרי בשעה השישית של ערב פסח, היא אינה מתקדשת בכך, שהחמץ אינו שוה כלום שהרי אי אפשר לאוכלו ולא ליהנות ממנו בשום צורה].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

כל שעה שמותר לאכול – בזמן שמותר לאכול את החמץ, וכוונת המשנה לשעה החמישית בה מותר לכהנים לאכול 'תרומה' של חמץ [כפי שלמדנו בפרק הראשון תרומה היא הפרשה שמפרישים היהודים מתבואתם ופירותיהם כדי לתת מתנה לכהנים העובדים בבית המקדש, מתנה זו נקראת 'תרומה' ויש בה קדושה מיוחדת, למשל שרק לכהנים מותר לאוכלה ושאסור לאוכלה בטומאה],

מאכיל לבהמה לחיה ולעופות – בשעה זו מותר לכל אדם להאכיל את החמץ לבהמותיו או לחיות והעופות שבבעלותו, ואפילו שבכך הוא נהנה, שהוא חוסך בכך לתת להם אוכל אחר שאינו חמץ, שבשעה החמישית מותר ליהנות מהחמץ,

אבל יש להשגיח עליהם שלא יצניעו את החמץ בסיום אכילתם בחורים וסדקים שבחצרו, שאז יהיה חייב בביעורם ויש לחשוש שהוא לא ימצאם ויעבור על איסור 'בל ימצא', שבו אסרה התורה שישאר חמץ ברשותו של האדם.

ומוכרו לנכרי – שמותר גם ליהנות מהחמץ בשעה החמישית על ידי שימכור אותו לגוי ויקבל עליו כסף [ואפילו שבכך תתבטל מצוות ביעור חמץ, שהגוי יאכל אותו בפסח, בכל זאת לא אסרו למכור חמץ לגוי בזמן שמותר ליהנות ממנו],

ומותר בהנאתו – כלומר, שמותר ליהנות מחמץ גם אחרי השעה השישית באופן שהוא נחרך באש בשעה החמישית עד שאין בו שום טעם והוא לא ראוי למאכל [וכוונת המשנה 'ומותר בהנאתו': כלומר, שמעשה ביעור החמץ בשעה החמישית, גורם לכך שהחמץ יהיה מותר בהנאה גם לאחר שעה זו],

עבר זמנו – אבל לאחר שעברה השעה החמישית, ולכל אדם כבר אסור לאכול את החמץ,

אסור בהנאתו – שמתחילת השעה השישית אסור לשום יהודי ליהנות מהחמץ [והאיסור הנאה בשעה השישית הוא מדברי חכמים, ומתחילת השעה השביעית אסור ליהנות מהחמץ באיסור תורה],

ולא יסיק בו תנור וכירים – והמשנה מפרשת את סוג ההנאה שהיה מצוי בזמנים הקדומים, שהיו מסיקים את התנור שבבית לצורך אפיה או חימום הבית,

והמשנה מלמדת שאין להשתמש עם החמץ בשעה השישית במקום עצים להסקה או לאפיה,

 

עכשיו מלמדת המשנה הלכה נוספת, מהו האופן הראוי לקיים את מצוות 'ביעור חמץ':

רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה – שצריך לבער את החמץ על ידי שריפתו, שבכך הוא מתכלה לגמרי מהעולם ונעשה לאפר.

וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח – שהתורה לא מצריכה לכלות את החמץ, אלא רק לגרום שהוא לא יהיה ראוי למאכל אדם, ולכן מותר לפרר אותו לפירורים ולזורקו במקום שיש בו רוח והוא יתפזר ולא יוכלו לאוכלו,

או מטיל לים – או שיפרר אותו ויזרוק אותו לים ועל ידי כך הוא ינמס במים ולא יהיה ראוי לאכילה,

וכאשר האדם זורק את החמץ ל'ים המלח', מותר לו לזורקו גם בלא לפרר אותו, שהחומרים החריפים שיש בים המלח ממיסים ומכלים את החמץ מיד לאחר שהוא נופל שם.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שבשעה הרביעית של ערב הפסח מותר לכל אדם לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול חמץ, אבל מותר לכהן לאכול חמץ שיש בו 'קדושת תרומה', ובשעה זו מותר ליהנות מהחמץ, ומותר אפילו למכור לגוי כמות גדולה של חמץ כשיודע שהחמץ לא יתבער לפני הפסח,

ובשעה השישית אסור מדברי חכמים לאוכלו וליהנות ממנו בשום צורה, גם לא בזמן שריפתו בשעה השביעית אסור מן התורה לאכול וליהנות מהחמץ].

ב. מותר ליהנות מפחמים של חמץ שנשרף בשעה שהיה מותר בהנאה [בשעה החמישית או לפני כן], אבל חמץ שנשרף לאחר תחילת השעה השישית אסור ליהנות מאפרו או מהפחמים שלו,

ואם אפה דבר מאכל עם פחמים של חמץ זה, אסור לאכול מאכל זה או ליהנות ממנו.

ג. לכתחילה טוב לשרוף את החמץ ובכך לבערו לגמרי מהעולם וכך הוא המנהג בזמנינו, אבל גם אם פירר את החמץ וזרקו ברוח או בים קיים את מצוות 'ביעור חמץ', ואפשר לקיים מצוה זו גם בלילה שלפני ערב פסח [ליל י"ד בניסן], מיד לאחר שמסיים את מצוות 'בדיקת חמץ'.