לימוד משנה – מותר לתת חטים לתרנגולים בפסח?

 

פרק ב' משנה ז'

 

האם מותר להניח גרעיני חיטה רטובים על גבי פצעים בגוף?

בזמנים הקדומים היו נוהגים לרפאות פצעים בגוף על ידי לעיסת גרעיני חיטה והנחתם על הפצעים,

ובמשנה שלפנינו נלמד שדבר זה אסור בימי חג הפסח.

                                                         

התורה מצווה על כל יהודי "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך", כלומר שלא יהיה ברשותו של האדם בימי הפסח חמץ שהוא יכול לראותו,

ובמשנתינו נלמד שבכלל איסור זה כלול גם איסור נוסף, שיהודי לא יעשה מעשה הגורם לגרעיני הדגן שברשותו להחמיץ, שהרי לאחר החימוץ יעבור על איסור זה.

והיא מביאה שתי דוגמאות לאיסור זה:

א. שאסור לשרות במים את קליפות החיטים הקרויים 'מורסן', שהמים גורמים להם להחמיץ. אבל מותר לבשל אותם במים רותחים, שהרתיחה גורמת שהם לא יחמיצו, אבל מותר להניחם על גבי זיעת הגוף שהיא לא גורמת להחמצה.

ב. שאין ללעוס חיטים בפה ולהניח אותם על הפצעים שבגופו לצורך רפואתם, שגם הרוק [וכן שאר הנוזלים היוצאים מגוף האדם: שתן, מי האף, דמעות וכדומה] גורם לחיטה שתחמיץ.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

אין שורין את המורסן לתרנגולים – אסור לשרות את קליפות החיטים הקרויים 'מורסן' במים לצורך האכלתם לתרנגולים, שהמים גורמים להם להחמיץ,

אבל חולטין – שמותר לבשל את ה'מורסן' במים רותחים, שרתיחת המים גורמים לעיכוב החימוץ.

האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ – כמו שאסור לשרות את המורסן במים לצורך האכלת התרנגולים, כך גם אסור לשרותם במים לצורת שטיפת גופה במים,

שבזמנים הקדומים היו נוהגים לנקות את הגוף על ידי שיפשופו ב'מורסן' [במקום הספוג בזמנינו], והמשנה מלמדת שאסור לשרות את המורסן במים לפני שיפשוף הגוף, בגלל שעל ידי כך היא תחמיץ. 

אבל שפה היא בבשרה יבש – שאם היא לא שורה אותם במים אלא משפשפת את גופה כשהוא יבש הדבר מותר, ואפילו שיש על גופה זיעה מחמת חום בית המרחץ אין לחשוש שעל ידי כך הם יחמיצו, שזיעה של אדם אינה מחמיצה את החיטים.

לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו בפסח – שאסור לאדם ללעוס גרעיני חיטה כדי להניחם כשהם לחים מהרוק על הפצעים שבגופו, שכך היו נוהגים בזמנים הקדומים לרפאות את הפצעים,

מפני שהן מחמיצות – שהרוק גורם להחמצת החיטה כמו מים, וכן שאר הנוזלים היוצאים מגוף האדם גורמים להחמצה [חוץ מהזיעה], ולכן אסור להרטיב בהם גרעינים של מיני דגן.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שאסור להשרות 'מורסן' [חלק מגרעין החיטה] בתוך מים, שהם גורמים לו להחמיץ, ואפילו אם ישגיח עליהם שהתרנגולים שברשותו יאכלו את כל המורסן לפני שיחמיצו הדבר אסור, שבימי הפסח אסור להשהות דבר שיכול להחמיץ אפילו רגע אחד.

ב. אפילו שמעיקר הדין מותר 'לחלוט' את החיטה וקליפתה במים רותחים כפי שראינו במשנה, בכל זאת להלכה הדבר אסור, מאחר ובזמנינו לא בקיאין בעוצמת הרתיחה הנצרכת למניעת ההחמצה, ועל ידי כך ניתן להכשל באיסור חמץ מן התורה,

שיתכן וירתיח את המים בשיעור שאינו מספיק ויחשוב שהחיטה לא החמיצה בעוד שהיא כן החמיצה והוא יעבור על איסור 'לא יראה לך חמץ'.

ג. מותר לשפשף 'מורסן' על גוף האדם אם הוא יבש ממים [ואפילו אם יש עליו זיעה], ויזהר להסיר את כל המורסן מגופו לפני שרוחץ את עצמו במים כדי שהם לא יחמיצו,

ובזמנינו בגלל שאין האנשים זהירים בהסרת כל המורסן מהגוף לפני הרחיצה, יש להחמיר שלא לשפשף את הגוף עם מורסן או עם שאר גרעיני הדגן וקליפתם,

שיש לחשוש שהם ישארו על גופו גם בשעת השטיפה ויחמיצו מהמים ועל ידי כך יעבור באיסור 'לא יראה'.

ד. גם רוק האדם גורם לחימוץ החיטה, ולכן לא ילעוס גרעיני חיטה וישימם על פצעיו, ואפילו אם שם אותם לפני הפסח על הפצעים, חובה עליו להסירם מגופו לפני השעה השישית של ערב פסח [שלאחר מכן החמץ אסור בהנאה],

ואם בערב פסח החיטים כבר הסריחו ואינם ראויים למאכל כלב, מותר להשאירם על פצעיו, שאין איסור ליהנות למחמץ שאינו ראוי למאכל כלב.