לימוד משנה – עדיף לקחת חסה למרור, מדוע?

 

פרק ב' משנה ו'

 

יש מצוה לאכול ב'ליל הסדר' ירק של 'מרור', מהו אותו ירק?

במשנה שלפנינו נלמד מהם הירקות שבהם ניתן לקיים את מצוות אכילת מרור.

בזמן שבית המקדש היה קיים וכל היהודים היו אוכלים 'קרבן פסח' ב'ליל הסדר', היתה מצוה מן התורה לאכול יחד עם הקרבן מצה וירק מר למצוות 'מרור' בשיעור 'כזית' [שזה כחצי ביצת תרנגולת בזמנינו],

ובזמנינו שאין לנו בית המקדש ואנו לא אוכלים קרבן פסח, אין מצוה מהתורה לאכול 'מרור' אלא מדברי חכמים, שהתורה תלתה את אכילת המרור באכילת הקרבן, כמו שכתוב במצוות אכילת קרבן פסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו", ובזמן שאין קרבן אין מצוה לאכול מרור, [אבל את המצה חייבים גם בזמנינו לאכול מן התורה, שגם בפסוקים נוספים כתוב לאכול מצות בלי קשר לאכילת הקרבן פסח: "בערב תאכלו מצות"],

וחכמי ישראל קבעו שגם בזמן הזה יש מצוה לאכול מרור כדי שנזכור את מרירות השיעבוד שהיה לעם ישראל בארץ מצרים,

משנתינו באה ללמד מהם מיני הירקות שבאכילתם ניתן לקיים את מצוות אכילת מרור.

 

כמו כן מלמדת המשנה, שאי אפשר לקיים מצוה זו באכילת ירק שיש איסור לאוכלו, כשלא הופרשו ממנו 'תרומות ומעשרות',

אי אפשר לקיים את המצוה במיני ירקות שיש איסור לאוכלם, אבל אם אין בהם איסור מוחלט אלא שלא קיימו בהם את המצוות כראוי ניתן בדיעבד לקיים בהם את המצוה,

למשל אם הירק הוא 'דמאי' כלומר שיש ספק אם הופרשו ממנו המעשרות, או אם סדר הפרשת התרומות והמעשרות לא היה כראוי, או שהוא היה קדוש בקדושת מעשר או הקדש ולא פדוהו כראוי, ניתן לקיים בו את המצוה.

ואפילו שדיני התרומות והמעשרות בירקות אינם מן התורה אלא מדברי חכמים [שמן התורה אין מחוייבים להפריש אלא על 'דגן תירוש ויצהר' כלומר על חמשת מיני הדגן, על הענבים ועל הזיתים],

בכל זאת אם הוא אסור באכילה באופן מוחלט אי אפשר לקיים בו את מצות 'מרור', שדיני 'מצוה הבאה בעבירה' אמורים גם על מצוות שהם מדברי חכמים.

  

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

ואלו ירקות – אותם חמשת מיני הירקות המנויים להלן,

שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – שמי שאוכל מהם שיעור 'כזית' בליל הסדר מקיים את מצות 'אכילת מרור':

בחזרת – שזה הירק הנקרא 'חסה' בימינו,

ובעולשין – שהוא מין ירק מר ביותר [מה שנקרא בימינו 'צ'יקוריה' ומשתמשים בו כתחליף לקפה],

ובתמכא – שזה מה שרגילים לקרוא 'חזרת' בזמנינו או 'חריין', וצבעו לבן והוא חריף מאוד,

ובחרחבינה – שזה מין עשב מר הגדל על יד עצי הדקל,

ובמרור – שניתן גם לאכול כל עשב שיש לו עלים מרים ולקיים בו מצוות מרור, אם הוא ראוי למאכל אדם,

יוצאין בהן – כאשר אוכלים ממיני הירקות הללו מקיים את מצוות אכילת מרור,

בין לחין בין יבשין – ניתן לקיים את המצוה גם אם הירק יבש ביותר,

דין זה אמור דוקא אם הוא אוכל את הקלח שלהם, כלומר את הגבעול שממנו יוצאים העלים, אבל אם אוכל את העלים עצמם, צריך לאכול אותם כשהם לחים ולא יבשים,

אבל לא כבושין – שאין לאכול למצוות 'מרור' ירקות שהיו שרויים במי חומץ,

ולא שלוקין ולא מבושלין – ואי אפשר לקיים את המצוה בירקות שבישלו אותם הרבה עד שנימוחו לגמרי ['שלוקין'], או שהתבשלו בישול רגיל ['מבושלין'],

והתנא אומר את שתי הדברים בדרך 'לא זו אף זו', שלא רק אם הם התבשלו הרבה מאוד עד שנימוחה צורתם, אלא אפילו אם התבשלו בישול רגיל אין לאוכלם למצוות מרור,

ומצטרפין לכזית – שניתן לאכול חצי שיעור ממין ירק אחד וחצי ממין אחר, שאם אכל משניהם יחד 'כזית' מקיים מצוה זו,

ויוצאין בקלח שלהן – שניתן גם לקיים את המצוה באכילת ה'קלח' שזה הגבעול שממנו יוצאים העלים, אבל לא בשורשי העשב שמהם יוצא הקלח.

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת במצוות 'מרור':

ובדמאי – שאפשר לקיים מצות אכילת מרור, אפי בירק שיש ספק אם הופרשו ממנו כל המעשרות, למשל אם קנה את הירק מ'עם הארץ' שאינו בקי בדיני המעשר,

שחכמי ישראל הקילו ב'דמאי' שמותר לעניים לאכול ממנו גם ללא הפרשה של מעשרות, ולכן גם לכל אדם מותר לאוכלו לצורך קיום המצוה בפסח,

שהרי הוא יכול להפקיר את כל נכסיו ולהיות עני ויהיה מותר לו לאכול מירקות אלו, וזה מוכיח שהירק אינו אסור באופן מוחלט באכילה, ולכן גם לא אסרו לקיים בו את המצוה בדיעבד [אם כבר אכל ממנו],  

ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו – שאפילו אם התרומה לא הופרשה כראוי, שהלוי קיבל את המעשר לפני שהפירות התחייבו ב'תרומה גדולה', ויוצא שלא הופרשה ממנה תרומה זו, בכל זאת אין זה איסור גמור ולכן ניתן לקיים בה את המצוה בדיעבד,

ובמעשר שני והקדש שנפדו – שאפילו שהם לא נפדו כראוי, שהמעשר נפדה ללא הוספת חומש, וההקדש לא נפדה על 'כסף שיש בו צורה', בכל זאת תנאים אלו אינם מעכבים את הפדיה בדיעבד, ולכן ניתן לקיים בהם את מצות 'מרור',

אבל על ירק שלא הופרשו ממנו אחת מהתרומות או המעשרות, אסור לאוכלו מדברי חכמים, ולכן לא ניתן לקיים בו את מצוות אכילת מרור, [שגם על מצוות שחידשו החכמים קיים הכלל ש'מצוה הבאה בעבירה' כלומר שלולי העבירה לא היתה מתקיימת המצוה, אינה מצוה]. 

[ולעיל במשנה ה' הרחבנו בכל דיני התרומות והמעשרות, מה סדר החיוב, ואיזה חיובים מעכבים ואוסרים באכילה לגמרי ואיזה אינם מעכבים בדיעבד].

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שעדיף לקיים את מצוות אכילת מרור באכילת 'כזית' חסה שהיא ה'חזרת' הכתובה במשנה בתחילה, ואם אין לו חסה יאכל את שאר המינים הכתובים במשנה 'עולשין', 'תמכא', 'חרחבינא',

ואם אין לו את אחד מארבעת הירקות הללו, יאכל משאר העשבים המרים, אבל לא יברך עליהם את ברכת 'על אכילת מרור'.

ב. אין לאכול ירקות למצוות מרור כשהם 'כבושים' או מבושלים,

ויש האומרים שרק כבישה בתוך מי חומץ גורמת לאיבוד טעם המרור, אבל שרייתו במים אינה פוסלת אותו מאכילת מרור, ויש אומרים שגם אם הוא היה שרוי במים יותר מיממה [עשרים וארבע שעות] אין לאוכלו כמרור, ויש להחמיר כדעה זו.

ג. ניתן לצרף מכל מיני המרור לשיעור 'כזית', וניתן לאכול את העלים שלהם ואת הקלחים שלהם, אבל לא את השורשים שהם לא ראויים למאכל אדם,

ואם אוכל את הקלחים [שממנו יוצאים העלים], ניתן לאוכלו גם כשהוא יבש, שמרוב שהוא עבה, יש בו טעם גם אחרי שהוא מתייבש,

אבל אם אוכל את העלים צריך לאוכלם כשהם לחים ולא כשהם יבשים, שבגלל שהם דקים מאוד, כאשר הם מתייבשים אין בהם טעם כלל.