לימוד משנה – אפשר לעשות מצה מקמח גזול?

 

פרק ב' משנה ה'

 

מאיזה קמח ניתן לעשות 'מצה'?

 

יש מצוה על כל יהודי לאכול כמות מסויימת של מצה בלילה הראשון של חג הפסח – 'ליל הסדר', מצוה זו כתובה בתורה "בראשון בארבעה עשר לחודש בערב תאכלו מצות", אבל בשאר ימי הפסח אכילת המצה אינה חובה אלא שאם רוצה לאכול דבר המשביע יאכל מצה ולא לחם שהחמיץ,

ובמשנה שלפנינו נלמד, מהם סוגי הקמחים שמהם ניתן לעשות מצה, שיהיה אפשר לקיים בה את מצוות אכילת מצה ב'ליל הסדר'.

 

וכמו כן מלמדת המשנה, שאם עשו מצה מקמח שיש בו איסור, למשל שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כראוי, אי אפשר לקיים באכילתה את מצוות אכילת מצה,

שהרי ללא העבירה לא היתה מתקיימת המצוה, והרי זו 'מצוה הבאה בעבירה' שהיא אינה נחשבת למצוה, ולכן יצטרכו שוב לאכול מצה כשרה שאין שום איסור באכילתה,

ואגב כך מבארת המשנה כמה חידושים בדין הפרשת תרומות ומעשרות, שישנם מקרים בהם אפילו שלא הופרשו מהקמח התרומות והמעשרות כראוי, בכל זאת המצה הנעשית ממנו כשרה וניתן לקיים בה את מצוות 'אכילת מצה', ונקדים ונבאר כמה מהדינים הללו.

 

יש מצוה בתורה הנקראת 'מצוות השמיטה', שבכל שבע שנים יש שנה אחת שבה השדות מושבתות מעבודה, [כדי להראות את אמונתינו הגדולה שהארץ כולה היא של השם בורא העולם, והתורה מבטיחה למי ששומר את המצוה הזו, שלא יחסר לו מהגידולים שהוא מגדל בכל שנה בשדותיו, כי בשנה שלפני שנת השמיטה יגדל כמות כפולה ומשולשת],

במהלך ששת השנים הקודמים לשנת השמיטה, מחוייב כל יהודי לקיים מצוות 'הפרשת תרומות ומעשרות', כלומר לקחת חלק קטן מהגידולים שגדלו בשדותיו ולתת אותם לכהנים וללויים כשכר על עבודתם בבית המקדש, ויש מעשרות שאותם צריך לתת לעניים,

הלכות ההפרשה הם כדלהלן:

א. בתחילה, לאחר נגמרה מלאכת התבואה או הפירות [שהם מסודרים בשדה ומוכנים למכירה או לקחתם לבית] צריך להפריש 'תרומה גדולה' [הנקראת כך להבדיל מתרומה אחרת 'תרומת מעשר' כפי שנבאר],

מהתורה אין הגבלה לכמות התרומה אלא אפילו חיטה אחת מספיקה לפטור שדה חיטים גדולה ממצות תרומה, אבל חכמים קבעו שיעור של אחד מכל חמישים לאדם בינוני [ומי שיש לו עין יפה יתן אחד מארבעים, ומי שעינו רעה אחד משישים], את התרומה צריך לתת לאחד מהכהנים, ויש בה קדושה מיוחדת ולכן אסור ל'זר' מי שאינו כהן לאוכלה.

ב. לאחר מכן צריך להפריש 'מעשר ראשון' כלומר אחד מעשרה ממה שנשאר לאחר הפרשת ה'תרומה הגדולה', ומעשר זה ניתן ללויים.

ג. הלוי צריך להפריש ממעשר זה אחד מעשרה ולתת אותו לכהן, תרומה נקראת 'תרומת מעשר' [ובתורה הוא נקרא 'מעשר מן המעשר'] ויש בה קדושה כמו ה'תרומה גדולה', ולאחר הפרשת תרומה זו המעשר שבידי הלוי 'חולין' ואין בו שום קדושה ומותר לכל אדם לאוכלו [אבל לפני הפרשת 'תרומת מעשר' אסור ללוי לאכול את ה'מעשר ראשון'].

ד. לאחר הפרשת 'תרומה גדולה' ו'מעשר ראשון', צריך להפריש אחד מעשרה ממה שנשאר, מעשר זה נקרא  'מעשר שני' או 'מעשר עני' [שבשנה הראשונה, השניה, הרביעית והחמישית של שנות השמיטה הוא 'מעשר שני', ומותר לאוכלו רק בעיר ירושלים, ובשנה השלישית והשישית הוא 'מעשר עני' וצריך לתת אותו לעניים],

את ה'מעשר שני' ניתן לפדות תמורת כסף, וכך קדושת הפירות תעבור לכסף, ובו יקנה פירות אחרים כאשר יהיה בירושלים ויאכלם שם, אבל הפודה 'מעשר שני' צריך להוסיף 'חומש' כלומר להוסיף חמישית על שווי פירות המעשר, [שאם הפירות שוים ארבעים שקלים יפדה אותם תמורת חמישים שקלים, וחמישים השקלים יהיו קדושים והפירות יהיו 'חולין' וניתן לאוכלם בכל מקום],

וכמו כן צריך שהכסף שאיתו פודים את המעשר יהיה 'כסף שיש בו צורה', כלומר שמוטבעת בו הטבעת המלכות של אותה מדינה וניתן לקנות איתו מוצרים באותה מדינה.

ה. ולאחר שעשה האדם מהחיטה בצק לצורך אפייתו, מחוייב להפריש ממנו תרומה נוספת הנקראת 'חלה' אותה צריך לתת לכהנים, ודינו כ'תרומה גדולה' ולכן אסור לשום אדם לאכול 'חלה' אלא לכהנים בלבד.

ו. פירות שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות נקראים 'טבל' ואסור לשום אדם לאוכלם.

ז. כל מאכל שיש בו גידולי קרקע הנקנה מ'עם הארץ' שאינו מקפיד על קיום המצוות נקרא 'דמאי', כלומר שיש להסתפק בו אם הופרשו ממנו 'מעשר ראשון' ו'מעשר שני' [או 'מעשר עני'] כראוי או לא [אבל 'תרומה גדולה' גם עמי הארצות מפרישים, מאחר שהאוכל פירות בלא הפרשת 'תרומה גדולה' חייב מיתה בידי שמים ולעונש כה חמור גם 'עמי ארצות' חוששים].

ולכן חייבו חכמי ישראל את הקונה להפריש בעצמו מעשרות אלו [ואפילו שרובם כן מעשרים כראוי, חששו חכמי ישראל למיעוט שאינם מפרישים],

אבל במקרים מסויימים התירו חכמי ישראל לאכול 'דמאי' גם בלא שהפרישו ממנו מעשרות, אחד מהמקרים הוא, שאדם שהוא 'עני' יכול לאכול את הפירות שקונה מ'עם הארץ' כמות שהן בלא שום הפרשה.

 

משנתינו מלמדת, מה דינה של המצה שכאשר היא היתה חיטה, הופרשו ממנה כל המעשרות אבל לא בסדר הנכון, שה'מעשר ראשון' הופרש לפני ה'תרומה גדולה',

או אם היא מצה של 'מעשר שני' שהאדם פדה אותו תמורת כסף, אבל לא כפי ההלכה, שהוא לא הוסיף 'חומש' על שווי המעשר כראוי, או אם פדה את המעשר תמורת כסף שאין בו צורה [על חתיכת כסף שאין בה הטבעה של מדינה וכדומה] האם ניתן לצאת ידי חובת המצוה באכילת מצה כזו או לא.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – במיני התבואה שלהלן ניתן לעשות מצה וקיים באכילתה את מצוות אכילת מצה ב'ליל הסדר':

בחיטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשבולת שועל – שהם 'חמשת מיני דגן' המפורשים בתורה [שבתורה כתוב 'חיטה ושעורה' והכוסמין ממשפחת החיטה, והשיפון ושיבולת שועל ממשפחת השעורה],

ויוצאין בדמאי – כלומר שכל אדם יכול לקיים את 'מצוות אכילת מצה' במצה הנעשית מחיטה או שעורה של 'דמאי' כלומר שספק אם הופרשו ממנה תרומות ומעשרות,

שהרי חכמים התירו לעניים לאכול 'דמאי' גם ללא הפרשה נוספת, והמצה שאנו אוכלים בליל פסח היא 'לחם עוני'.

ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו – שאפשר גם לצאת ידי חובת מצוות אכילת מצה, אם היא נעשית מקמח של 'מעשר ראשון' שלא הופרש ממנו 'תרומה גדולה',

כלומר שעוד לפני שהחיטה התחייבה בהפרשת 'תרומה גדולה' [לפני שנגמרה מלאכתה בשדה] הפריש ממנה בעל השדה 'מעשר ראשון' ונתן אותו ללוי, והוא הפריש ממנה 'תרומת מעשר' כראוי,  

שאפילו שלכתחילה צריך להפריש 'תרומה גדולה' ואחר כך 'מעשר ראשון', בכל זאת גם אם הקדים בעל השדה והפריש 'מעשר ראשון' לפני שהתבואה התחייבה בהפרשת 'תרומה גדולה', היא מותרת באכילה.

ובמעשר שני והקדש שנפדו – שאם המצה נעשית מקמח של 'מעשר שני' שפדו אותו שלא כהלכה, שלא הוסיף בעל השדה 'חומש' בכסף הפדיה, בכל זאת בדיעבד היא מוצרת באכילה, ולכן ניתן לקיים במצה זו את 'מצוות אכילת מצה'.

והכהנים, בחלה ובתרומה – שהכהנים יכולים לקיים את מצוות אכילת מצה ב'ליל הסדר' במצה העשויה מחיטים של 'תרומה גדולה' או  של 'חלה' שהם קיבלו כמתנה משאר היהודים,

שאפילו שרק להם מותר לאכול את התרומה [והיה מקום לחשוב שרק במצה המותרת באכילה לכל יהודי ניתן לקיים מצוה זו] בכל זאת הם מקיימים את המצוה גם במצה זו.

אבל לא בטבל – שאי אפשר לקיים מצות אכילת מצה אם היא נעשית מ'טבל' כלומר שלא הופרש מהחיטים שהיא נעשית מהם תרומה או מעשר,

ואפילו אם החיטים לא היו אסורים באכילה מהתורה אלא רק מדברי חכמים, שהם גדלו בתוך 'עציץ שאינו נקוב' כלומר שהם לא היו מחוברים לקרקע [מה שנקרא בזמנינו 'חממה מנותקת'],

שבאופן זה התורה אינה מחייבת אותם בהפרשת תרומות ומעשרות, אלא חכמי ישראל חידשו שצריך להפריש גם מסוג כזה של חיטים את כל התרומות והמעשרות.

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו – שאם הפריש בעל השדה 'מעשר ראשון' ונתנו ללוי לפני ה'תרומה גדולה' לאחר שהחיטים כבר התחייבו בתרומה זו, כלומר לאחר שנגמרה מלאכתם בשדה,

חיטים אלו הם 'טבל' כל זמן שהלוי לא מפריש מהם 'תרומה גדולה', ולכן אי אפשר לקיים מצוות אכילת מצה בזה.

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו – שאם בעל השדה פדה את פירות ה'מעשר שני' בכסף שאין בו צורה המעשר אינו פדוי,

ולכן המצה הנעשית ממנו קדוש בקדושת המעשר ואסור לאוכלו מחוץ לעיר ירושלים ואם אוכלו מחוץ לירושלים עובר באיסור ואינו יכול לקיים בה מצוות אכילת מצה,

וכן אם היה ברשותו של האדם חיטים שהקדישו אותם לצורך שימושם בבית המקדש, ופדה אותם על גבי קרקע, אין זה פדיון [שאפשר לפדות את קדושת ההקדש רק על דברים 'מיטלטלין' ולא על קרקע] ולכן האוכל מצה הנעשית מהקדש זה עובר באיסור ואינו מקיים בכך את המצוה.

חלות תודה – אם אדם עשה מצות לצורך הקרבתם יחד עם קרבן תודה בבית המקדש,

ורקיקי נזיר – או אם עשה מצות לצורך הבאתם יחד עם קרבנות הנזיר בבית המקדש,

עשאן לעצמו – אם בעל הקרבן עצמו עשה את המצות הללו לצורך הבאתם לקרבן, ואחר כך התחרט ורוצה לקיים בהם מצוות אכילת מצה ב'ליל הסדר',

אין יוצאין בהן – הוא לא יכול לקיים איתם את המצוה, מאחר והמצות של פסח צריכות 'שימור' כלומר שצריך לייחד אותם לצורך קיום מצוות אכילת מצה כמו שכתוב בתורה "ושמרתם את המצות", והוא הרי אפה אותם לצורך אחר – להקרבת קרבנותיו,

עשאן למכור בשוק – אבל אם מי שעשה את המצות, עשה אותן כדי למכור בשוק לאנשים הצריכים לקרבנות תודה ונזיר,

יוצאין בהן – ניתן לקיים בהם מצוות אכילת מצה בליל הסדר, מאחר והמוכר מצות אלו בשוק יודע כבר בשעת האפיה שיתכן ולא כולן ימכרו לצורך הקרבת הקרבנות ולכן כבר אז הוא מייחד את מה שישאר לו לצורך מצוות אכילת מצה.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. שהמצה שאדם אוכל לקיום מצוות אכילת מצה ב'ליל הסדר' צריכה להיות עשויה מאחד מ'חמשת מיני דגן' חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון,

המנהג בזמנינו לאפות את המצה מחיטים ויש בכך הידור מיוחד, כי החיטה היא מין הדגן החשוב ביותר, ורק אם אין לו חיטים מצויות במקומו יאפה אותה משאר מיני דגן,

אבל מצה העשויה מקמח תירס או אורז, אינה מצה כשרה לקיום המצוה בליל הסדר, מאחר והיא אינה יכולה להחמיץ [אלא להסריח], והתורה מחייבת לאכול דוקא מצה שהיתה יכולה להחמיץ אילו לא אפו אותה במהירות, כמו המצה שהיתה לאבותינו בזמן יציאתם מארץ מצרים.

ב. שאין לאדם לאכול מצה שאסורה באכילה בגלל שלא הופרשו מהחיטה שממנה היא עשויה 'תרומות ומעשרות', ובזמנים הקדומים כהן היה יכול לקיים את המצוה באכילת מצה של 'תרומה' או 'חלה',

אבל בזמנינו גם הכהן אינו יכול לקיים את המצוה באכילת מצה של תרומה, מאחר ולאורך שנות הגלות התערבו הכהנים ביהודים אחרים ואנו לא סומכים על 'חזקת הכהנים' לענין אכילת 'תרומה' [שעונשו של 'זר' האוכלה הוא חמור מאוד, ואנו חוששים לכך],

אלא בזמנינו צריך הכהן לשרוף את ה'תרומה' וה'חלה', ולכן הוא לא יכול לקיים איתה את מצוות אכילת מצה.