לימוד משנה – מה עושים עם בשר שנטמא?

 

פרק א' משנה ו'

 

אגב דיני 'ביעור חמץ' הכתובים בפרק זה של מסכת פסחים, כפי שלמדנו במשניות הקודמות,

במשנה שלפנינו נלמד הלכה בדיני בשר הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש בזמן שהוא היה בנוי,

משנה זו נכתבה כהקדמה למשנה שאחריה, שבה כתובה ההלכה של אופני שריפת 'תרומת חמץ' בערב חג הפסח.

והלכות אלו אינן נוהגות בזמנינו, שמזמן שנחרב בית המקדש כולנו טמאים בטומאה חמורה – 'טומאת מת', [ואין נטהרים מטומאה זו, אלא על ידי הזאת 'אפר פרה אדומה' שאינה מצויה בימינו],

ורק כאשר יבנה שוב בית המקדש במהרה בימינו נוכל להיטהר, ואז נצטרך לשמור את כל הלכות טומאה וטהרה כראוי.

 

בזמן שבית המקדש היה בנוי היו היהודים שומרים על כל הלכות טומאה וטהרה, וכל אדם שנטמא באחת מן הטומאות, היה מיטהר כראוי על ידי טבילה במקוה או באופן אחר.

כמה דרגות של חומרא היו לטומאה: הטומאה החמורה ביותר היא 'טומאת מת', שהמת הוא 'אבי אבות הטומאה',

הדרגה השניה היא הטומאה של דבר הנוגע במת, ושל שמונת השרצים המטמאים [והם מפורטים בתורה], ושל אדם שנטמא בטומאת זיבה,

כל אלו נקראים 'אב הטומאה', שתי דרגות הטומאה הללו מטמאים כל דבר שנוגע בהם, בין אם הוא אדם, כלים, אוכל או משקה.

הדרגה השלישית, שכל דבר הנוגע ב'אב הטומאה', נעשה טמא בטומאה הנקראת 'וולד הטומאה', ושמה של טומאה זו הוא 'ראשון לטומאה', והוא אינו מטמא אדם או כלים שנוגעים בו, אלא רק אוכלים ומשקים,

וכאשר כלי העשוי ממתכת נוגע במת, הוא נעשה 'אב הטומאה', אבל דינו שונה מכל 'אב הטומאה', שהוא מטמא את כל הדברים הנוגעים בו גם כן בטומאת 'אב הטומאה' ולא ב'וולד הטומאה',

וכמו כן אם כלי מתכת נגע בדבר הטמא ב'אב הטומאה' הוא נעשה כמוהו – 'אב הטומאה', וכל דבר שנוגע בו נעשה 'ראשון לטומאה',

[מקורה של הלכה זו, הוא ממה שכתוב בתורה 'הנוגע בחלל חרב או במת', שהתורה השוותה את דינו של החרב לדינו של המת, וכשם שהמת מטמא את כל הנוגע בו בטומאת 'אב הטומאה', כך גם החרב וכל הדומה לה מכלי המתכות, כאשר הם נוגעים במת, הם מטמאים גם את הנוגעים בהם בטומאת 'אב הטומאה'].  

הדרגה הרביעית, שאם אוכל או המשקה נגעו ב'ראשון לטומאה', הם נעשים 'שני לטומאה' וטומאתם פחותה,

וכמו כן טמא שהיה טמא בטומאה חמורה והוא טבל במקוה כדי להיטהר, בכל יום הטבילה הוא עדיין טמא בטומאה הנקראת 'טבול יום', ודינו כ'שני לטומאה'.

הדרגה החמישית, דבר שטומאתו היא 'שני לטומאה', שאינו מטמא אוכל או משקה שנוגע בו, אלא רק אוכלים או משקים הקדושים בקדושת 'תרומה' או 'קדשים',

כלומר פירות או תבואה שהופרש מהם כמות מסויימת לצורך נתינתם לכהנים כמצוות ה'תרומה', או שהם הוקדשו לצורך שימוש בבית המקדש,

ואם התרומה או הקדשים נגעו בדבר שהוא טמא בטומאת 'שני לטומאה', הם נעשים טמאים בטומאה קלה יותר הנקראת 'שלישי לטומאה',

הדרגה השישית, היא 'רביעי לטומאה', וזה רק  בפירות שהוקדשו לבית המקדש, שאם קדשים נגעו בתרומה או קדשים הטמאים בטומאת 'שלישי', הם נעשים 'רביעי לטומאה',

'השלישי' וה'רביעי' אסורים באכילה, אבל מותר ליהנות מהם בשעה שמבערים אותם מהעולם, למשל אם שמן של תרומה נגע ב'שני לטומאה' והוא נעשה 'שלישי לטומאה', מותר להדליקו בנר וליהנות על ידי כך מאור הנר.

 

בשר של קדשים שנטמא באחת מהטומאות הללו, אסור לאוכלו וחייבים לשורפו ולבערו מהעולם,

אבל אסור לגרום לבשר של קדשים טהורים שיטמאו, ובודאי שאסור לטמאות אותם בידים.

משנתינו מלמדת שאם היו שני קרבנות שהוקרבו בבית המקדש, ובשר של אחד מהם נטמא בטומאה חמורה – שהוא נגע ב'אב הטומאה' [במי שנגע במת, או בשרץ, או ב'זב'] והוא טמא בטומאת 'ראשון לטומאה',

ובשר הקרבן השני נטמא בטומאה חמורה פחות – שהוא נגע ב'שני לטומאה' ונעשה טמא בטומאת 'שלישי לטומאה',

מותר לערב את שניהם יחד בשעה ששורפים אותם, אפילו שעל ידי כך הבשר הטמא בטומאה קלה – 'שלישי לטומאה', יעשה טמא בטומאה חמורה יותר, שבנגיעתו בבשר הטמא ב'ראשון לטומאה', הוא יעשה טמא ב'שני לטומאה',

שהתורה אוסרת רק לטמאות בשר של קדשים, אבל בשר שנטמא מותר להחמיר את טומאתו.     

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

רבי חנינא סגן הכהנים אומר – רבי חנינא אומר הלכה שהיתה נהוגה בבית המקדש:

מימיהם של כהנים – שבכל השנים שבהם בית המקדש היה קיים

לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה – שהכהנים היו שורפים את בשר הקרבנות שנטמאו על ידי שנגעו בדבר הטמא בטומאת 'שני לטומאה', והם נעשו 'שלישי לטומאה',

['וולד הטומאה' הוא דבר שאינו טמא בטומאת 'אב הטומאה' אלא הוא תולדה שלו, שהוא נטמא על ידי נגיעה בדבר שנגע באב הטומאה, וכוונת המשנה שהבשר נגע ב'וולד וולד הטומאה', כלומר ב'שני לטומאה' שהוא שתי דרגות קלות יותר מ'אב הטומאה']

עם הבשר שנטמא באב הטומאה – שלפני השריפה היו מערבים את הבשר הטמא בטומאת 'שלישי', יחד עם בשר שנגע ב'אב הטומאה' והוא נעשה 'ראשון לטומאה',

אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו – שעל ידי נגיעת ה'שלישי לטומאה' ב'ראשון לטומאה', בשר ה'שלישי' נעשה 'ראשון', וטומאתו כעת חמורה יותר,

בכל זאת הדבר מותר, שהתורה לא אסרה להחמיר את הטומאה, אלא רק שלא לטמא דבר טהור.

הוסיף רבי עקיבא ואמר – רבי עקיבא מוסיף ומחדש דבר הלכה נוסף:

מימיהם של כהנים – שבכל זמן שבית המקדש היה בנוי,

לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום – הכהנים היו מדליקים נרות עם שמן של תרומה שנטמא בטומאת 'שלישי' על ידי שנגע ב'טבול יום',

כלומר באדם שטבל באותו יום כדי להיטהר מטומאה חמורה ועדיין לא החשיך היום, שהוא טמא בטומאת 'שני לטומאה'.  

בנר שנטמא בטמא מת – כלומר, שאת השמן הטמא בטומאת 'שלישי', היו הכהנים שמים בנר ממתכת הטמא בטומאת 'אב הטומאה', [שהנוגע במת נעשה 'אב הטומאה', וכלי מתכות הנוגעים בו נעשים 'אב הטומאה' כמותו, כמו שביארנו לעיל],

אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו – שעל ידי נגיעת השמן הטמא 'שלישי לטומאה' בנר הטמא ב'אב הטומאה', נעשה השמן 'ראשון לטומאה',

בכל זאת הם לא נמנעו מכך כמו שביארנו, שהתורה לא אסרה להחמיר את הטומאה, אלא לטמאות דבר טהור,

ורבי עקיבא הוסיף על דברי רבי חנינא, שהוא דיבר על החמרת הטומאה, מטומאת 'שלישי' לטומאת 'שני', ואילו רבי עקיבא חידש, שמותר גם להחמיר את הטומאה מטומאת 'שלישי' לטומאת 'ראשון'.

 

הלכה

 

v    ההלכה היא כדעת רבי חנינא ורבי עקיבא, שמותר להחמיר את טומאת דבר הטמא בטומאה קלה בבית המקדש, על ידי נגיעתו בטומאה חמורה יותר.

וכבר ביארנו שהלכה זו אינה נוהגת בימינו, שהרי כולנו טמאים, אלא הלכה זו תנהג בעתיד בזמן שבית המקדש יבנה במהרה בימינו, אמן!