לימוד משנה – הוציא גרעין של רימון בשבת חייב?

 

פרק י' משנה א'

 

איך ניתן לקחת דבר שאינו ראוי לשימוש, ולהופכו להיות ראוי לשימוש?

במשנה שלפנינו נלמד על חפצים שונים, שעל ידי מעשה שעושה בעליהם, הם נעשים חשובים וראויים לשימוש בני אדם לענין איסור 'הוצאה' בשבת.

 

בפרקים הקודמים למדנו על שיעורי ההוצאה של חפצים ודברים שונים, שאם אדם הוציאם מרשות לרשות בשבת פחות מהשיעורים הללו, הוא לא חייב להביא 'קרבן חטאת' לצורך כפרה על האיסור.

וכבר ביארנו, שגם הוצאת פחות מהשיעורים הללו אסורה באיסור תורה של 'הוצאה', אלא שהתורה אינה מחייבת כפרה ['קרבן חטאת' על הוצאה בשגגה] ועונש [מיתת בית דין 'סקילה' בהוצאה במזיד], על כמות שאינה ראויה לשימוש רגיל של בני אדם.

במשנתינו יתבארו אופנים, שבהם אדם חייב 'קרבן חטאת' גם אם הוא מוציא מרשות לרשות חפצים פחות משיעוריהם.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המצניע אדם שלקח חתיכה קטנה של דבר מאכל לפני השבת, והניח אותה במקום שמור, והוא לא מתכוון להשתמש בה בשימושים הרגילים של בני אדם, לאכילה וכדומה, אלא באחד מהשימושים הבאים:

לזרע כדי לזרוע אותה באדמה,

ולדוגמא כדי שתשמש 'דוגמא' לסחורה שהוא מוכר בשוק ועל ידי כך יבואו לקנות ממנו את שאר סחורתו,

ולרפואה שניתן להפיק ממנה 'תרופה' [והיא תוכל לרפאות גם בכמות כזו],

והוציאו בשבת אם לאחר מכן ביום השבת הוא לקח את הגרעין המוצנע והוציא אותו מרשות לרשות באיסור [במקום שאין בו 'עירוב'],

חייב בכל שהוא הוא מתחייב להביא 'קרבן חטאת' לבית המקדש אפילו שאין בדבר שהוציא את השיעור הרגיל שראוי להתחייב על הוצאת אותו מאכל [השיעורים המבוארים בפרקים הקודמים על מיני מאכלים], שהרי לשימושים שלהם הוא ייחד את אותה חתיכה, אין צורך בשיעור גדול יותר.

המשנה מלמדת בהלכה זו, שאפילו שבדרך כלל הולכים אחרי השימוש הרגיל שעושים בני אדם באותו חפץ, ולכן לא מתחשבים בכך שהוא ראוי לזריעה בכמות קטנה יותר, או לרפואה וכדומה,

בכל זאת אם האדם 'הצניע' את המאכלים שברשותו עבור השימושים הללו [זרע, דוגמא ורפואה], עבורו הם חשובים גם בשיעור קטן, ולכן הוא מתחייב על הוצאתן גם אם מוציא מהם 'כל שהוא'.

ואף שכבר בתחילת דיני 'הוצאה' [בפרק ז'] כתבה המשנה כלל: 'וכל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת, אינו חייב אלא המצניעו', ומשמע שהמצניע חייב גם על פחות משיעורו, ולכאורה אין כל חידוש במשנתינו?

מבארת הגמרא, שבמשנתנו מתחדשת הלכה נוספת, שאפילו אם האדם שהצניע את הדבר לפני השבת, שכח בשבת עבור מה הוא הצניעם, ובשבת הוציא את הדבר במחשבה סתמית, שלא לשם זרע, דוגמא או רפואה, בכל זאת הוא חייב עליו,

שמהזמן שהוא הצניעו נחשב הדבר עבורו כראוי לשימושים הללו, ומסתמא 'על דעת הראשונה הוא עושה', עד שיתברר לנו שהוא ביטל את מחשבתו להשתמש בדבר לצרכים הרגילים.

וכל אדם אבל אדם אחר, שלא הצניע את הדבר עבור השימושים הללו, הוציאו בשבת מרשות לרשות באיסור,

אין חייב עליו אלא כשיעורו אם הוא הוציא את הדבר המוצנע בשיעור קטן מהשיעורים שנקבעו במשניות לעיל, הרי הוא פטור מהבאת 'קרבן חטאת', שהרי עבורו אין שום שימוש בדבר בפחות מהשיעורים הללו.

חזר אם לאחר שהוציא המצניע בשבת את החפץ מביתו ל'רשות הרבים', הוא נזכר לשם מה הוא הצניעו, וחזר בו מלהשתמש בו לשימושים הללו [זרע, דוגמא ורפואה],

והכניסו ואחרי שחזר בו הוא הכניס את החפץ באיסור מ'רשות הרבים' לביתו [שגם בזה הוא עשה איסור 'הוצאה' מן התורה],

אינו חייב אלא כשיעורואף שעשה בזה איסור תורה, הוא אינו מתחייב להביא על כך 'קרבן חטאת', שלאחר חזרתו מהמחשבה הראשונה הרי הוא ככל אדם, שרק על הוצאתו בשיעורים שנקבעו לעיל במשניות מתחייב ב'חטאת'.

בגמרא מבואר, שהלכה זו בסוף משנתינו באה לחדש דבר נוסף, שאפילו שלא אמר בפיו שחוזר בו מהשימושים שעבורם הוא יחד את הדבר מתחילה, אלא שזרקו בערימה של אותו מין [למשל, אם הוא הוציא גרעין של חיטה, שבתחילה הצניע אותו כדי שישמש לזריעה או ל'דוגמא', ואחרי שהוציאו ל'רשות הרבים' הוא זרק אותו לערימת החיטים שסמוכה לביתו],

גם פעולה זו נחשבת כ'חזרה' מהמחשבה הראשונה בשעת ההצנעה, ולכן הוא לא חייב להביא קרבן אלא בשיעור שנקבע במשניות לעיל.

 

הלכה

 

הערה: כבר ביארנו, שכל ה'שיעורים' והכמויות שאנו לומדים בענין איסור 'הוצאה' בשבת, אינו נוגע למעשה בזמנינו, מאחר שגם בהוצאת 'חצי שיעור' יש איסור תורה.

וכל ה'שיעורים' הללו אמורים רק לזמן שבית המקדש בנוי, לענין הבאת 'קרבן חטאת' בכדי לכפר על חילול השבת.

ממילא, כל השיעורים עליהם למדנו במשנה זו, אין בהם 'הלכה למעשה'.