לימוד משנה – מאיפה מושכים את הגמל?

 

פרק ה' משנה א'

 

האם מותר לצאת לטייל עם הכלב בשבת במקום ציבורי?

במשניות שלפנינו יתבארו ההלכות של הוצאת בהמה ל'רשות הרבים' [למקום ציבורי], והאם מותר לטייל עמה שם.

עיקר הנידון תלוי בציווי התורה לכל יהודי, שעליו לדאוג שגם הבהמות והחיות שברשותו ינוחו ביום השבת. מצוה זו מצוה זו נקראת 'שביתת בהמתו', והיא כתובה בפסוק 'וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך'.

אחד מהדברים הכלולים במצוה זו הוא, למנוע מהבהמה לצאת מ'רשות היחיד' [מבית בעליה] ל'רשות הרבים' [כלומר למקום ציבורי] עם משאות על גבה,

שה'הוצאה' ל'רשות הרבים', וכן הטלטול ב'רשות הרבים' עצמה ממקום למקום ['ארבע אמות' או יותר], הם מהמלאכות האסורות לאדם בשבת, והתורה מצווה לאדם לדאוג שגם הבהמה לא תעשה כך כמוהו.

לכן מוטלת חובה על האדם לדאוג בערב שבת להסיר מהבהמות והחיות שברשותו את כל הדברים שנמצאים על גופם ואינם נצרכים לשמירת גופם [מפצעים וכדומה] או לשמירתם שלא יברחו מביתו,

שאם היא יוצאת ומטיילת בשבת כשעל גבה נמצאים דברים שאינם נצרכים לה, הרי זה נחשב כאילו היא סוחבת 'משא' ואינה נחה בשבת.

דין זה אמור באופן שהבהמה עושה את ה'מלאכות' האסורות בשבת לצורך האדם או שלא לצורך כלל, אבל יש להניח לבהמה היוצאת בשבת לעשות מלאכות לצורכה, כמו לתלוש עשבים בכדי לאוכלם וכדומה,

שהרי במצוה זו נכתב בתורה 'למען ינוח' ואם ימנע ממנה לעשות מלאכה לצורך עצמה אין זה מנוחה עבורה אלא צער שהרי היא חפצה בכך.

מותר להניח לבהמה לצאת בשבת כאשר מונחים על גבה דברים שונים לצורך שמירת גופה מפציעה או כדי לשמור שלא תברח ותאבד, שדברים אלו הם צרכי הבהמה והרי הם בשבילה כמו 'מלבושים' לאדם, שמותר לאדם לצאת בהם בשבת ל'רשות הרבים'.

 

המשנה שלפנינו מפרטת דברים שונים שמותר להשאיר על גבי הבהמות והחיות, מחמת שהם ניתנים לצורכם של הבהמות.

ובמשניות הבאות יפורטו מהם הדברים הנחשבים ל'משא' על גבי הבהמה, ואין להניח לה לצאת ולטייל עמם בשבת ב'רשות הרבים', מאחר שאין זו מנוחה שציוותה עליה התורה.

 

אגב כך המשנה מביאה שתי הלכות הנוגעות לדיני 'טומאה וטהרה'. נבאר בקצרה את עיקרי הדברים:

אדם או כלים [וכן אוכלים ומשקים] הנוגעים ב'אדם מת' נעשים טמאים במשך שבעה ימים רצופים.

לצורך טהרתם יש 'להזות' [כלומר להתיז] עליהם 'מי חטאת' שהם מי מעיין הניתנים בכלי יחד עם אפר של 'פרה אדומה' [שהכהנים שוחטים אותה ולאחר מכן שורפים את גופה, ומשתמשים באפרה לצורך טהרת 'טמאי מתים'].

צורת ההזאה היא על ידי עשב ששמו 'אזוב' שאותו טובלים בתוך ה'מי חטאת' ומתיזים ממנו על הדבר הטמא. את ההזאה יש לעשות פעמיים בתוך שבעת ימי הטומאה, ביום השלישי וביום השביעי.

כמו כן בכדי להיטהר יש להטביל את הדבר הטמא במי מקוה [לאחר שתי ההזאות של 'מי החטאת' כלומר מהיום השביעי לטומאתו והילך], שהם מי גשמים המכונסים בחדר, או במי מעיין.

אדם וכלים נעשים טמאים על ידי נגיעתם במת, אבל בעלי חיים אינם נטמאים ב'טומאת מת' [וכן בשאר הטומאות] ולכן גם אם הם נגעו ב'אדם מת' אינם טמאים.

משנתינו מלמדת שתי הלכות באופן הטהרה של ה'שיר' [החבל העבה הכרוך לבהמה סביב צווארה] אם הוא נעשה טמא על ידי נגיעה במת, [שמאחר שיש לו שם 'כלי', שהרי הוא משמש לשמירת הבהמה על ידי שמכניסים בתוכו חבל ותופסים אותה שלא תברח, לכן הוא מקבל טומאה כמו כל הכלים]:

א. ניתן להזות 'מי חטאת' על ה'שיר' גם כשהוא על צוואר הבהמה, ואין לחוש שהכהן המזה יחשוב בשעת ההזאה להזות על הבהמה ולא על ה'שיר', ובכך תפסל ההזאה [שאם התכוון להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, אף שלבסוף הוא הזה על הדבר הטמא אין ההזאה מטהרת את הטמא, ויש להזות עליו שוב].

ב. בהלכה השניה נלמד שניתן להטביל את ה'שיר' כשהוא על גב הבהמה [שהבהמה עצמה תטבול במקוה וממילא ה'שיר' יוטבל גם כן], ואין לחוש שה'שיר' יהיה כרוך בהידוק סביב צוואר הבהמה ועל ידי כך לא יכנסו המים בחלק הפנימי שלו, והטבילה לא תטהר אותו [שהרי צריך להטביל את כל החפץ הטמא, וכאשר יש דבר שחוצץ בין המים ובין החפץ אין מי המקוה מטהרים אותו].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

במה בהמה יוצאה – אלו דברים מותר להשאיר על גבי הבהמות בשבת, ומותר להניח לה לצאת ולטייל ברשות הרבים כשהם על גבה.

ובמה אינה יוצאה – אלו דברים נחשבים ל'משא' על גב הבהמה ולכן כאשר הם עליה בשבת אין להניח לה לצאת ל'רשות הרבים' ולטייל שם בשבת.

המשנה מתחילה בפירוט הדברים שמותר להשאיר על גבי הבהמה:

יוצא הגמל באפסר – מותר להניח לגמל לצאת ל'רשות הרבים' בשבת כשיש לו בראשו 'אפסר', שזה חבל שהיו קושרים לו סביב פניו בכדי לתופסו שלא יברח.

ונאקה בחטם – וכן מותר להניח ל'נאקה' שהיא נקבת הגמל [ומדובר על 'נאקה' לבנה] לצאת ל'רשות הרבים' כשיש לה חבל המוכנס בחור שב'חוטמה' כלומר באף שלה בכדי שלא תברח [שה'נאקה' חפצה לברוח מבית בעליה יותר מהגמל, ולכן צריך לשומרה שמירה גדולה יותר],

ומאחר וה'אפסר' אינו מספיק בכדי לשומרה שלא תברח, לכן החבל שב'חטם' הוא שמירתה ואין הוא 'משא' ולכן מותר לה לצאת עמו בשבת.

ולובדקיס בפרומביא – החמורים שמוצאם במדינת 'לוב' הם חזקים ביותר, ובכדי לשומרם צריך להניח על פיהם 'פרומביא' שזה כעין 'רסן' מברזל שקושרים לו על לחייו ומחברים אותו במוט ברזל הנכנס בפיה,  

ומאחר והוא גורם לשמירתה שלא תברח אין הוא נחשב ל'משא' ומותר לה לצאת עמו בשבת, ואין זה נחשב כדבר המונע ממנה מנוחה בשבת.

וסוס בשיר – מותר להניח לסוס לצאת עם 'שיר' שזה קולר [כמין חבל עבה] הכרוך סביב צווארו [ויש בו נקב שבו מכניסים את החבל לצורך משיכתו], ומאחר וזה ניתן בו לצורכו מותר לו לצאת כשה'שיר' על צווארו.

וכל בעלי השיר – גם כל החיות הקטנות שנוהגים לצאת עמם לטיול וכדומה כשכרוך להם 'קולר'  בצווארם,

יוצאים בשיר – מותר להניח להם לצאת בשבת עם הקולר, שמאחר וניתן למשוך את החיה על ידי אחיזה ב'שיר' הוא נחשב כ'מלבוש', וכשם שלאדם מותר לצאת בשבת עם בגדיו ואין זה נחשב לסחיבת 'משא', כך גם מותר להניח לחיות לצאת עם ה'שיר'.

ונמשכים בשיר – וכמו כן מותר לאדם בעל החיות למשוך אותם באותו קולר בשבת כשירצה, ואין פעולה זו נחשבת כטירחה גדולה [האסורה בשבת מדברי חכמים].

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת בענין ה'שיר', הנוגעת לדיני 'טומאה וטהרה':

ומזין עליהם – כאשר ה'שיר' [הקולר] שעל צוואר הבהמה נטמא ב'טומאת מת' [על ידי שנגע או הזיז אדם מת], ולצורך טהרתו צריך להזות עליו 'מי חטאת' [מי מעין יחד עם אפר פרה אדומה],

אין צורך להסיר את ה'שיר' ולהזות עליו כשהוא לא על צווארה של הבהמה, אלא ניתן להזות עליו גם בזמן שהוא על צווארה,

ואפילו שבאופן זה אם הכהן המזה יכוון להזות את ה'מי חטאת' על הבהמה ההזאה תיפסל [שהבהמה אינה מקבלת טומאה, וההלכה היא שהמכוון להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, אף שלבסוף ההזאה היתה על דבר טמא הוא אינו נטהר, אלא יש להזות על הטמא פעם נוספת בכדי שהוא יטהר],

לא חששו לכך, אלא גם כשה'שיר' על צוואר הבהמה ידע המזה לכוון להזות עליו ולא על הבהמה.

וטובלין במקומן – בכדי שה'שיר' יהיה טהור מטומאתו, יש לטובלו ב'מקוה' [בור שיש בו כמות גדולה של מי גשמים] או במי מעיין,

ואין צורך להסיר את ה'שיר' מצוואר הבהמה ולטובלו בפני עצמו, אלא גם כאשר הוא בצווארה ניתן להכניס את כל ראש הבהמה וצווארה במי המקוה או המעיין וכך ה'שיר' יטבול גם כן ויהיה טהור,

ואין לחוש שה'שיר' יהיה מהודק מאוד על צוואר הבהמה והמים לא יגיעו לחלק הפנימי שלו הפונה לצוואר והטבילה תהיה פסולה [שהמקוה אינו מטהר אלא כשהמים נגעו בכל הדבר הטמא], מאחר שדרך ה'שיר' להיות רפוי ולא מהודק כל כך.

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. כל יהודי מחויב ב'שביתת בהמתו' בשבת, ולכן עליו לשמור על בהמתו שלא תעשה מלאכות האסורות לאדם בשבת, כשהם נעשים שלא לצורך או לצורך האדם.

אבל אין למנוע ממנה לעשות מלאכות לצורכה [למשל לתלוש עשבים כדי לאוכלם], שעשיית המלאכה באופן זה היא מנוחתה.

ב. יש לדאוג שהבהמה לא תעשה 'מלאכת הוצאה' מ'רשות היחיד' [מבית בעליה] ל'רשות הרבים' [למקום ציבורי],

לכן אין להניח לה לצאת בשבת כשיש עליה דברים שונים לצורך בעליה או שלא לצורך כלל, שהם נחשבים כ'משא' על גבה ואם היא תצא איתם בשבת תיעשה 'מלאכת הוצאה' ונמצא שהיא לא שבתה ונחה בשבת.

אבל מותר להניח לבהמה לצאת ל'רשות הרבים' כשיש על גבה דברים שניתנו בה לצורכה, בכדי לשומרה שלא תברח וכדומה,

שדברים אלו נחשבים כ'מלבושים' בעבורה, וכשם שמותר לאדם לצאת עם בגדיו מביתו למקומות ציבוריים, כך יש להניח לבהמה לצאת עם דברים השומרים אותה.

ג. דברים שניתנו על גבי הבהמה כדי לייפותה בלבד [תכשיטים וכדומה, שבזמנים הקדומים היו העשירים נוהגים להניח על הבהמות תכשיטים שונים], אין להניח לה לצאת עמם בשבת ל'רשות הרבים',

שאף שלאדם מותר לצאת עם תכשיטים המייפים אותו ואין בכך איסור, טעם הדבר הוא שהאדם מרגיש ביופי הנוסף לו על ידי התכשיטים ויש בכך תועלת לאדם עצמו כמו מלבושיו,

אבל לבהמה אין לצאת בהם מאחר ואין בהם שום תוספת חשיבות או תועלת בשבילה, והרי זה כמו כל 'משא' המונח עליה, שאין להניח לה לצאת עמו בשבת.

ד. אדם שיש ברשותו חיה קטנה [כלב או חתול וכדומה], והוא מניח בצווארה קולר ובתוכו מכניס חבל כדי למושכה בו,

מותר לטייל עם החיה בשבת כשהקולר והחבל על צווארה, מאחר והם ניתנים בה לצורך שמירתה שלא תברח ותאבד, ואין זה נחשב ל'משא' אלא ל'מלבוש'.

ה. דבר הניתן על הבהמה לצורך שמירתה, אבל הוא מהווה עבורה שמירה גדולה מכפי הצורך, שניתן להניח עליה דבר פשוט וקל יותר כדי לשומרה, אין לה לצאת עמו בשבת מאחר שהוא נחשב כ'משא'.

כמו כן דבר הניתן על גבי בהמה כדי לשומרה, אבל אין הוא שומר עליה לגמרי, שהיא עדיין יכולה לברוח ולהפגע, אין לה לצאת עמו בשבת, שדבר שאין בו תועלת גמורה לבהמה נחשב כ'משא' עבורה.