לימוד משנה – מה לעשות כשיש חשש למחבלים?

 

פרק ב' משנה ה'

 

האם מותר לכבות נר בשבת כשהוא מפריע לחולה לישון?

במשנה שלפנינו נלמד הלכה זו!

 

אגב המשנה הקודמת בה למדנו את ההלכה של 'מלאכת מכבה', מלמדת משנתינו על אופנים שונים שבהם מותר לכבות נר בשבת, וכן על האופנים בהם הדבר אסור.

 

לצורך הבנת המשנה נקדים ונבאר מספר הלכות:

א. מותר לאדם לעבור על כל האיסורים שכתובים בתורה כדי למנוע סכנה מאדם אחר, ולכן לצורך בריאותו וצרכיו של אדם החולה במחלה מסוכנת, מותר לעשות איסורים ומלאכות האסורים בשבת.

ב. ישנם שתי דעות בין חכמי ישראל האם יש איסור תורה בשבת בעשיית 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', כלומר כאשר האדם לא רוצה בתוצאה 'חיובית' על ידי עשיית המלאכה עצמה, אלא הוא חפץ למנוע מעצמו נזק או דבר 'שלילי' [ופעולת האיסור היא רק האמצעי להגיע למטרה, ואם היה אפשר הוא היה מעוניין שלא תיעשה פעולת האיסור כלל אלא שתהיה התוצאה שהוא חפץ בה בלבד],

במשנה מובאת דוגמא לכך, כאשר האדם מכבה את הנר לא בגלל שהוא צריך את הכיבוי עצמו [שאין לו כוונה 'חיובית' בפעולתו] אלא שהוא רוצה לחסוך בשמן כדי שתשאר לו כמות שמן שיוכל להדליק בה את הנר בפעם אחרת [כלומר שהוא חפץ למנוע פעולה 'שלילית' של כילוי השמן].

'מלאכה שאינה צריכה לגופה', לדעת רבי יהודה אסור לעשותה מהתורה, ואילו לדעת רבי שמעון ורבי יוסי הדבר מותר מהתורה ואסור מדברי חכמים,

טעמם של רבי שמעון ורבי יוסי הוא, שהתורה לא אסרה לעשות בשבת אלא 'מלאכת מחשבת', כלומר פעולה שכוונת האדם לתוצאה הישירה היוצאת ממנה, אבל כאשר כוונתו למנוע כילוי השמן אין זו 'מלאכת מחשבת', מאחר ואין רצונו בכיבוי עצמו אלא במניעת הנזק ממנו,

ואילו לדעת רבי יהודה גם פעולה כזו נחשבת ל'מלאכת מחשבת' ולכן היא אסורה מהתורה.

כיבוי הנר נחשב ל'מלאכה הצריכה לגופה' רק כאשר האדם מכבה כדי שהפתילה תהיה חרוכה קצת וכך יוכל להדליק את הנר אחר כך במהירות, מאחר ובאופן זה והאדם צריך את הכיבוי עצמו [שכל עיקר ההדלקה נעשתה כדי שיוכל מיד אחר כך לכבות את הנר, ויוצא שבפעולת הכיבוי יש כוונה 'חיובית' – שבפתילה לא תדלק האש, שאם הוא לא יכבה את הנר מיד לאחר ההדלקה, הפתילה תיחרך לגמרי ולא יוכל להדליק את הנר כראוי אחר כך].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המכבה את הנר מפני שהוא מתירא – מי שמכבה את הנרות בשבת, בגלל שהוא פוחד מסכנת נפשות,

והמשנה מפרטת ארבעה סוגי סכנות:

מפני גויים – שהיו בעבר אומות שונות שהאמינו בכח האש ככח אלוהי, וביום חגם הם אסרו על כל אזרחי ממלכתם להדליק אש בבתיהם ורק בבית העבודה זרה שלהם הם הדליקו אש, ומי שלא ציית לחוק זה הרגוהו, ולכן נחשבת הדלקת הנר ביום זה כסכנת נפשות,

ומי שמכבה את הנרות באותו היום כדי להמנע מסכנת נפשות,

מפני לסטים – שהוא נמצא במקום שמצויים שודדים וגזלנים, ויש חשש שאם יהיה נר דלוק בביתו הם יגלו את מקומו ויבואו לגוזלו ומתוך כך הם גם עלולים לרוצחו, ולכן הוא מכבה את הנרות – להמנע מסכנת נפשות,

מפני רוח רעה – שבעליו של הנר הוא אדם החולה ב'מרה שחורה' [דיכאון] והאור גורם לו לברוח ולהזיק לעצמו, ורק כאשר הוא יושב בחושך הוא נרגע ולכן הוא מכבה את הנרות,

ואם בשביל החולה שיישן – או שיש חולה מסוכן בחדר שהנר דולק בו, והאור אינו מניח לו להירדם ועל ידי כך הוא עלול להסתכן ולמות, ולכן הוא מכבה את הנרות,

פטור – בכל האופנים הללו מותר לכבות את הנר בשבת, שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, כלומר שהתורה מתירה לעשות איסורים לצורך הצלת נפשות,

[ומה שהמשנה כתבה 'פטור' ולא 'מותר', הוא אגב המשך המשנה ששם הוצרכה לכתוב 'חייב' ו'פטור' באופנים שאין היתר לעשות את פעולת האיסור, אבל באמת פעולת כיבוי הנרות לצורך הצלה בשבת היא מותרת לכתחילה ויש בכך אף מצוה].

כחס על הנר – אבל אם הוא מכבה את הנר בגלל שהוא חושש שה'נר' [הכלי שהשמן והפתילה נמצאים בתוכו] יבקע מחמת החום הרב של האש, [המילה 'כחס' שכתבה המשנה פירושה 'כי הוא חס'],

כחס על השמן – או שהוא מכבה כדי לחסוך שמן, שישאר לו שמן שיוכל להדליק בו את הנר בפעם אחרת,

כחס על הפתילה – או שהוא מכבה את הנר בגלל שרצונו לשמור על הפתילה שלא תיאכל לגמרי על ידי האש ויוכל להדליק בה בפעם אחרת,

חייב – באופנים הללו הוא עובר על איסור תורה של 'מלאכת מכבה', [וכוונת המשנה שהוא 'חייב' מיתת בית דין כשעושה זאת במזיד וקרבן חטאת כשעושה זאת בשגגה], שאפילו שפעולת הכיבוי בכוונות הללו הן 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', כלומר שהוא לא עושה את הכיבוי לצורך תוצאה 'חיובית' הנגרמת מפעולת הכיבוי, אלא כדי למנוע מעצמו נזק בכילוי הנר, השמן או הפתילה,

בכל זאת יש בכך איסור תורה, שהתנא הזה סובר כדעת רבי יהודה שלא מחלק בין 'מלאכה הצריכה לגופה' ל'מלאכה שאינה צריכה לגופה'.

ורבי יוסי פוטר בכולן – שלדעתו אין בכך איסור תורה [ולכן הוא 'פטור' מעונש של מיתת בית דין או קרבן חטאת], מאחר שפעולות אלו לא היו בכוונה לתוצאה 'חיובית' אלא למניעת נזק, ורבי יוסי סובר כדעת רבי שמעון שהתורה לא אסרה לעשות בשבת 'מלאכות שאינן צריכות לגופן',

אבל גם הוא מודה שיש בכך איסור מדברי חכמים.

חוץ מן הפתילה – שלכל הדעות אסור לכבות את הנר בשבת כשכוונת המכבה לצורך השבחת הפתילה בחריכתה,

מפני שהוא עושה פחם – כלומר שבפעולה זו יש כוונה 'חיובית' – לעשות פתילה חרוכה [מפוחמת בקצה שלה], כדי שיוכל להדליק בה במהירות בפעם אחרת, ולכן זו 'מלאכה הצריכה לגופה' ויש בכך איסור תורה גם לדעת רבי יוסי,

[והסיבה שהמשנה תולה את הטעם בעשיית 'פחם' היא, שגם עשיית פחמים על ידי שריפת העצים וכיבוי האש לאחר שהם נשרפו נחשבת ל'מלאכה הצריכה לגופה', מאחר ועל ידי ה'פחמים' ניתן לבשל ולחמם את הבית בצורה טובה יותר, וממילא יש בכיבוי כוונה 'חיובית' – שהאש לא תמשיך ותכלה לגמרי את העצים].

 

הלכה בימינו

 

וההלכה שיוצאת לנו למעשה מהמשנה:

א. מותר לכבות נר בשבת אם יש בחדר חולה שיש בו סכנה, כאשר האור מפריע לו להרדם ועל ידי כך הוא עלול להסתכן.

אבל אם הוא יוכל להרדם באופן אחר שלא על ידי כיבוי, על ידי כיסוי הנר בכלי, או על ידי הוצאת הנר מהחדר, אין לכבות את הנר אלא יש לגרום להחשכת החדר באופנים האחרים,

[ואפילו שיש בהוצאת הנר מהחדר איסור מדברי חכמים של 'טלטול מוקצה', בכל זאת עדיף לעשות פעולה זו מאשר לכבות את הנר שיש בכך איסור 'מכבה' שהוא איסור תורה].

ב. אסור לכבות את הנר בשבת בשביל חולה שאין במחלתו סכנת נפשות, ואפילו שפעולת הכיבוי בכוונה זו היא 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' [שהרי כוונתו למנוע נזק מהחולה ולא לכיבוי עצמו] ואיסורה מדברי חכמים ולא מן התורה,

בכל זאת לא התירו חכמים פעולה זו לצורך חולה שאין בו סכנה [ואפילו שרוב איסורי חכמים בשבת הותרו אף לצורך חולה שאין בו סכנה],

מאחר שפעולה זו של כיבוי הנר קרובה לאיסור תורה [שרק הכוונה של האדם מבדילה בו בין  איסור תורה לאיסור מדברי חכמים], ולכן החמירו בו יותר משאר איסורי החכמים.