לימוד משנה – איך סגרו פעם מעטפות?

 

פרק ח' משנה ה'

 

באיזה 'כלי כתיבה' היו כותבים בזמנים הקדומים [כשלא היו 'עטים' ו'עפרונות']?

במשנה שלפנינו נראה, ש'כְּלִי הכתיבה' העיקרי בו היו משתמשים בזמנים ההם הוא 'קני סוף' דקים ומחודדים, על ידי שמילאו בתוכם 'דיו'.

 

בנוסף מובאים במשנתינו דוגמאות של חפצים שונים, ואימתי מתחייב האדם המוציאם בשבת [תוך כדי עשיית איסור 'הוצאה', במקום שאין בו 'עירוב'] בכפרה של 'קרבן חטאת'.

[ואף שגם הוצאת כמות פחותה מהכמויות המוזכרות במשנה אסורה באיסור תורה של 'מלאכת הוצאה', בכל זאת לא מתחייבים בעונש 'סקילה' על ידי בית דין, ובכפרה של 'קרבן חטאת' אלא על כמות חשובה, שבני אדם משתמשים בה לצרכיהם].

 

לצורך הבנת המשנה נקדים ונבאר:

בזמנים הקדומים, כאשר אדם היה שולח לחברו מכתב פרטי והוא היה חפץ שלא יקראו בו אנשים אחרים מלבד חברו הנמען, הוא היה מניח על גבי המכתב הסגור 'חותמת' העשויה מ'טיט אדום' לח, שלאחר שהיא התייבשה לא היה ניתן לפתוח את המכתב בלא לשבור את ה'חותמת' לפני כן.

ל'חותמת' זו היו שתי מטרות: א. שמקבל המכתב ידע שלא קראו את תוכנו לפני שהמכתב הגיע לידיו. ב. כדי שאנשים זרים ירתעו מלפתוח את המכתב ולראות את תוכנו, שהרי לצורך כך הם היו צריכים לשבור את החותמת, ועל ידי כך ידע שולח המכתב וכן המקבלו שהמכתב נפתח לפני שהגיע ליעדו.

כמו כן, היו נוהגים להניח 'חותמות' העשויות מ'טיט אדום' על שַֹקֵי מטען שהיו נשלחים ממדינה למדינה בספינות, מאותם הטעמים שהיו חותמים על המכתבים.

ההבדל בין שני סוגי ה'חותמות' הללו הוא בגודל ה'חותמות', שעל המכתבים חתמו ב'חותמת' קטנה המצריכה מעט 'טיט', ואילו על פתח השקים הגדולים היו חותמים ב'חותמות' גדולות, ולצורך כך השתמשו בהרבה 'טיט'.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

אדמה – אדם שמוציא בשבת מרשות לרשות 'טיט אדום' הנראה כמו אדמה, הכמות המחייבת אותו בכפרה הוא –

כחותם המרצופים – 'מרצופים' הם שקים גדולים מאוד שבהם מניחים את מטעני הספינות.

והמשנה מלמדת, שהכמות המחייבת בהוצאת ה'טיט האדום' בשבת, היא כאשר ניתן לעשות ממנה 'חתימה' אחת על גבי 'מרצוף' אחד.

דברי רבי עקיבא – שלפי דעתו זה השיעור הרגיל בשימוש על ה'טיט האדום', ולכן בו משערים את שיעור החיוב על הוצאתו בשבת.

וחכמים אומרים: כחותם האיגרות – לפי דעת חכמים הכמות המחייבת היא קטנה יותר, כאשר ניתן לעשות עם ה'טיט' חותמת אחת למכתב רגיל הנשלח מאדם לחבירו.

זבל וחול הדק – כאשר אדם מוציא 'צואת בהמות' שמשתמשים בה 'לזבל' כלומר להניחם על גבי הקרקע כדי להשביחה ולהשבחת הזרעים הגדלים בה, וכן מי שמוציא 'חול דק' המשמש גם כן למטרה זו, שיעור ההוצאה המחייב בהם הוא –

כדי לזבל קלח של כרוב – בכמות שניתן לזבל ולהשביח בה קלח אחד של כרוב, 

דברי רבי עקיבא – שלפי דעתו זו הכמות שרגילים להשתמש בה ב'זבל' ו'חול דק'.

וחכמים אומרים: כדי לזבל כְּרֵישָא – הכמות המחייבת בהוצאת ה'זבל' ו'חול דק' הוא כשניתן לזבל בהם קלח אחד של 'כרישא' שהוא ירק ששמו 'כַּרְתִּי'. ושיעורם של החכמים הוא קטן יותר משיעורו של רבי עקיבא, [שקלח אחד של 'כרישא' קטן מקלח אחד של 'כרוב'].

חול הגס – אדם המוציא בשבת מביתו לרחוב 'חול גס' שאינו ראוי לזיבול השדות, שיעור הוצאתו המחייבת בכפרה היא –

כדי ליתן על מלא כף סיד – בכמות שניתן לערבו בתוך 'סיד' כדי לחזקו ולעשותו ראוי לצביעת בתים, שכך היה המנהג בזמן חכמי המשנה, לחזק את ה'סיד' עם 'חול גס' כדי שיהיה ראוי יותר לשימוש,

ומאחר ועיקר השימוש ב'חול גס' הוא לצורך כך, זה גם השיעור המחייבו ב'הוצאה', אבל על פחות מכך לא חייב, מאחר ואין לו שום שימוש לבני אדם.

קנה – אדם המוציא בשבת מרשות לרשות 'קנה', שעיקר השימוש בו בזמנים הקדומים היה לצורכי כתיבה עם 'דיו', כדי להתחייב על הוצאתו בשבת יש להוציא קנה גדול –

כדי לעשות קולמוס – בגודל שניתן לעשות בו צורה של 'קולמוס' [כך היה נקרא ה'עט' של אותם זמנים, לפני המצאת ה'עט' הכדורי] על ידי חידוד תחתיתו בשיפוע, ושלאחר מכן יהיה ניתן לאוחזו ביד באופן שהחלק העליון שלו מגיע עד אמצע האצבע, שאז הוא נחשב ראוי לשימוש ה'סופרים' הכותבים בו,

אבל על פחות משיעור זה אין המוציא חייב ב'קרבן חטאת', מאחר שאין משתמשים בו לכתיבה והוא אינו נחשב ראוי לשימוש רגיל של בני אדם, [אבל גם על הוצאת קנה קטן יש איסור תורה, אלא שלא חייבים על כך עונש וכפרה].

ואם היה עב או מרוסס – אם אדם מוציא 'קנה' שאינו ראוי לכתיבה [גם כשהוא גדול], בגלל שהוא עבה מידי ולא ניתן לחדדו לכתיבה, או שהוא סדוק ושבור באופן שלא ניתן לאוחזו לצורך כתיבה, שיעור ההוצאה המחייב בו הוא –

כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים – כשהוא מספיק גדול שניתן להסיק איתו את התנור ולבשל איתו ביצה עם 'מחבת'. ואין צורך שיהיה ניתן לבשל בו ביצה סגורה או 'ביצת עין' שאינה מעורבבת, אלא – 

טרופה – שעירבו את הביצה לפני הנחתה ב'מחבת' [כדי לעשות איתה 'חביתה'],

ונתונה באילפס – וכמו כן לא הקנה הוא זה שמרתיח את ה'מחבת' אלא היא רותחת מחמת אש אחרת, והקנה רק גומר את בישול הביצה ה'טרופה',

באופן זה, שהקנה הבוער מסוגל לגמור בישול 'חביתה' המונחת ב'מחבת' רותח, חייבים על הוצאתו בשבת,

אבל אם ה'קנה' לא מספיק גדול, ואין בכוחו לגמור בישול של ביצה באופן זה שהוא בישול קל ומהיר ביותר, אין חייבים על הוצאתו בשבת, שהרי אין בו שום שימוש רגיל לבני אדם.