מה אפשר לכתוב על קלף קטן?

 

פרק ח' משנה ג'

 

באיזה גודל נחשב ה'קלף' שעליו כותבים ספרי תורה, תפילין, ומזוזות, כדבר חשוב הראוי לשימוש האדם?

במשנה שלפנינו נלמד על כך הלכה מעניינת!

 

משנתינו מוסיפה ומבארת כמויות של חפצים שונים, שאם אדם הוציאם בשבת באיסור מרשות לרשות, הוא חייב עליהם כפרה של קרבן חטאת, אבל אם הוציא כמות קטנה יותר מאותם חפצים, אף שעשה איסור תורה של 'הוצאה' בכל זאת הוא לא חייב להביא על כך 'קרבן' לצורך כפרת העבירה.

כלומר, שהתורה אינה מחייבת שום עונש או כפרה על פעולה של איסור 'הוצאה', עד שהאדם יעשה פעולה חשובה, שהוא יוציא דבר בגודל הראוי לשימוש הרגיל של בני אדם.

אבל גם הוצאת כמות פחותה מכך יש איסור תורה, מאחר ו'חצי שיעור אסור מן התורה', והשיעורים הכתובים במשנה שלפנינו נאמרו רק לענין החיוב והפטור מהבאת 'קרבן חטאת' למי שעשה את פעולת ההוצאה בשגגה, [או מעונש 'סקילה' למי שעשה את ההוצאה במזיד ובכוונה].

 

לצורך הבנת המשנה נקדים ונבאר:

התורה מצוה על כל יהודי להניח 'תפילין' בכל יום על הראש ועל גבי היד.

ה'תפילין של יד' הם חתיכת עור [הנקרא 'בית'] שקשורים בה רצועות עור לצורך קשירתו על החלק העליון של היד.

בתוך אותה חתיכה מכניסים קלף שכתובים בו ארבעה פרשיות מהתורה המדברים על מצוות התפילין: א. פרשת 'והיה כי יביאך'. ב. פרשת 'קדש לי כל בכור'. ג. פרשת 'שמע ישראל'. ד. פרשת 'והיה אם שמוע' [את שתי הפרשיות האלו אנו אומרים ב'קריאת שמע' בכל יום].

ה'תפילין של ראש' הם גם כן חתיכת עור שקשורים לה רצועות עור לצורך קשירתה על גבי הראש מעל המצח, ובתוכה גם כן מוכנס קלף שכתובים בו ארבעת הפרשיות הללו.

אלא שיש חילוק בין שני סוגי התפילין הללו, שב'תפילין של יד' מוכנס קלף אחד ארוך שבו כתובים כל הפרשיות זו אחר זו לפי סדר הפרשיות לעיל, ואילו בתפילין של ראש מוכנסים ארבעה חתיכות קלף שבכל אחת מהם כתובה פרשה אחת.

יש מצוה נוספת בתורה, שכל אדם יקבע 'מזוזה' בפתח החדרים שבביתו ובפתח הבית. המזוזה היא חתיכת 'קלף' שבו כתובים שתי פרשיות ברצף: א. פרשת 'שמע ישראל'. ב. פרשת 'והיה אם שמוע'.

הפרשיה הקטנה ביותר מארבעת הפרשיות הנכתבות לצורך התפילין, היא פרשת 'שמע ישראל' [והיא כוללת בתוכה גם את הקטע 'ואהבת את ה' אלהיך' וכו' עד המילה 'ובשעריך'].

משנתינו מלמדת, שלחתיכת קלף יש חשיבות רק כאשר ניתן לכתוב בה לכל הפחות את פרשת 'שמע ישראל', מאחר שניתן להכניסה לתוך ה'תפילין של ראש' כאחת מארבעת הפרשיות המוכנסות בה,

אבל פחות מגודל זה אין בקלף שום חשיבות, מאחר ולא ניתן להשתמש בו לשום מצוה [שהרי בתפילין אין פרשה קטנה יותר וגם במזוזה כתובים שתי פרשיות בקלף אחד], ואין בני אדם נוהגים להשתמש בו לצרכים אחרים מלבד מצוות אלו, של כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

עור – אדם שמוציא מביתו לרשות הרבים חתיכה של עור שאינו מעובד שלא ניתן לכתוב עליו [כלומר, ששערות הבהמה עדיין עליו, וכן לא שרו אותו במלח ובחומרים שונים שגורמים לו להיות ראוי לכתיבה], שיעור ההוצאה המחייבת בכפרה של קרבן חטאת היא –

כדי לעשות קמיע – כאשר יש בעור כמות שניתן לעטוף ולקשור עמו 'קמיע' [שזה חתיכת 'קלף' שכתובים בו שמות קדושים או מיני עשבים שונים, ומניחים אותו על הצוואר או על גבי 'מכה' בגוף לצורך רפואת האדם], הוא חייב על הוצאתו,

אבל על פעולת 'הוצאה' של חתיכת עור קטנה יותר אין חיוב כפרה, אף שיש על כך איסור תורה.

קלף – אדם המוציא בשבת באיסור חתיכת 'קלף', שהוא עור מעובד שניתן לכתוב עליו באמצעות 'דיו', הכמות המחייבת היא –

כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל – רק אם ניתן לכתוב באותה חתיכה לכל הפחות את פרשת 'שמע ישראל' עד 'ובשעריך', שהיא הפרשיה הקטנה שמניחים בתוך ה'תפילין של ראש', נחשב הקלף כדבר הראוי לשימוש האדם, שאז ניתן להשתמש בו בבתי התפילין.

אבל אם לא ניתן לכתוב בה אפילו פרשה קטנה זו, הוא אינו נחשב כראוי לשימוש האדם, מאחר ולא ניתן לכתוב בו שום דבר לצורך קיום מצוה, ולא נוהגים להשתמש בו לשום שימוש חוץ ממצוות כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות, וממילא אף שיש בהוצאתו איסור תורה, אין בו חיוב כפרה.

דיו – אדם שמוציא מרשות לרשות בשבת 'דיו' שהיה משמש בזמנים הקדומים כחומר העיקרי לצורכי כתיבה [יחד עם ה'קולמוס' שהיה משמש כ'עט'], השיעור המחייב בו הוא –

כדי לכתוב שתי אותיות – אם יש בו כמות שניתן לכתוב איתה שתי אותיות על גבי שני חפצים סמוכים, חייב על הוצאתו [שכך היה המנהג, לכתוב על שתי חפצים סמוכים אותיות זהות, כדי שלאחר פירוקם ניתן יהיה לחברם מחדש בהסתמך על האותיות הללו],

אבל אם יש בו כמות פחותה מכך, ולא ניתן לכתוב בו אפילו שתי אותיות, לא חייבים על הוצאתו 'קרבן חטאת'.

ואין חילוק בצורת הוצאת ה'דיו', בין אם הוציאו כשהוא יבש [כלומר שהוציא רק את חומרי הצבע ללא עירובם במים], ובין אם הוציאו על גבי 'קולמוס' [ה'עט' המשמש לכתיבה יחד עם ה'דיו'], שיעורו בכמות הראויה לכתיבת שתי אותיות.

[ובמקרה שהוציא 'דיו' על גבי 'קולמוס' בכמות פחותה מכתיבת שתי אותיות, הוא אינו חייב גם על הוצאת ה'קולמוס', שמאחר ועיקר כוונתו בהוצאה היתה ל'דיו', ה'קולמוס' בטל אליו].

כְּחוֹל – אדם המוציא בשבת מרשות לרשות באיסור, צבע כַּחוֹל המשמש כקישוט לעיניים [כמו שמשתמשים בזמנינו בחומרי ה'איפור'], או שהוציא צבע כַּחוֹל המשמש רפואה למחלות עיניים, השיעור המחייב בכפרה על כך  הוא –

כדי לכחול עין אחת – כאשר יש בצבע כמות שניתן לכחול בה עין אחת, נחשב הצבע כדבר שימושי עבור האדם,

וטעם הדבר שבכמות המספיקה לקישוט עין אחת נחשב הדבר כשימושי הוא, שנשות ישראל הצנועות היו נוהגות ללכת ברחוב כשפניהם מכוסות ב'רעלה', ורק עין אחת שלהן היתה מגולה, ואותה בלבד הן היו כוחלות, וממילא גם כמות כזו נחשבת ראויה לשימוש.

[ואפילו שהיו נשים רבות שלא היו צנועות כל כך, והן היו מגלות את פניהם ברחוב וכוחלות את שתי העיניים, בכל זאת להלכה הולכים אחרי הנשים הצנועות, מאחר ורוב הנשים בזמנים ההם היו הולכות בצניעות].

גם אדם שיש לו מחלה בעין אחת נוהג להניח 'כחול' לרפואה על גבי עין אחת בלבד, ולכן זה השיעור המחייבו בכפרה.

ובזמנינו שגם הנשים הצנועות אינן נוהגות לכסות את הפנים, אלא כולן הולכות ברחוב כשפניהם מגולות, וכולן כוחלות את שתי העיניים, שיעור הוצאת ה'כחול' לצרכי 'איפור' המחייב בכפרה הוא, כשיש בו כמות שניתן לכחול בו את שתי העיניים.