לימוד משנה – איך עושים תשובה על חילול שבת?

 

פרק ז' משנה א'

 

איך יכול להיות שאדם יעשה הרבה איסורים בשבת, ובכל זאת נחשב לו הדבר כאילו עשה איסור אחד בלבד?

במשנה שלפנינו נלמד כללים שונים באיסורי שבת, ואימתי חייב האדם להביא 'קרבן חטאת' על כל מלאכה ומלאכה שעושה באיסור, ואימתי חייב רק 'קרבן' אחד על כל האיסורים שעשה.

 

כתוב בתורה: 'ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה', במצוה זו התורה אוסרת על כל יהודי לעשות 'מלאכות' שונות ביום השבת, [ובמשנה הבאה נלמד שסוגי המלאכות האסורות בשבת נקבעו על פי הימצאותן ב'מלאכת המשכן'].

כאשר אדם עושה מלאכה האסורה בשבת 'במזיד' כלומר בכוונה תחילה, שהוא יודע שהיום שבת ואסור לעשות בה מלאכה זו ובכל זאת הוא עושה אותה, הוא מתחייב על כך בעונש 'כרת', שהוא וכל זרעו יכרתו מהעולם הזה ומהעולם הבא, כמו שכתוב בתורה 'כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה'.

ואם שני אנשים ראו את המעשה שעשה והתרו בו [כלומר הזהירו אותו] שלא יעשה כך, ובכל זאת הוא עשה מלאכה זו,

אם העידו על כך העדים לפני חכמי ה'סנהדרין' [שהיתה בזמן בית המקדש], יש לעונשו ב'מיתת בית דין', כמו שכתוב: 'מחלליה מות יומת'. מטרת עונש ה'מיתה' היא בכדי לכפר על האדם החוטא, כדי שיזכה לחיי העולם הבא.

אבל מי שעובר עבירה של חילול שבת 'בשגגה' ולא בכוונה, אינו חייב 'מיתה', אלא עליו להביא 'קרבן חטאת', כלומר שלצורך כפרה על חטאו עליו לקנות בהמה ולהקריב אותה בבית המקדש לשם ה' [שכל עבירה ש'במזיד' עונשה וכפרתה 'כרת' או 'מיתת בית דין', בשגגה עונשה וכפרתה 'קרבן חטאת'].

 

ישנם שלשה סוגים של 'שגגות' עליהם נלמד במשנה שלפנינו:

א. כאשר האדם אינו יודע בכלל שהתורה אוסרת לעשות מלאכות מסוימות בשבת, למשל מי שנולד וגדל במקום שאינו שומר מצוות, ולא לימדו אותו שיש מצוה כזו.

ב. כאשר הוא יודע ומכיר את איסורי השבת, אבל באותו יום שעשה את המלאכות האסורות הוא לא ידע שהוא יום השבת, אלא הוא חשב בטעות שהוא יום חול.

ג. שהוא ידע שיש מצוה להמנע מלעשות מלאכות בשבת, והוא גם ידע שהיום יום השבת, אבל הוא לא ידע שהמלאכה הזו שהוא עושה גם כן אסורה בשבת, אלא חשב שהיא מותרת ורק מלאכות אחרות אסורות.

ישנו כלל בהלכות 'קרבן חטאת', שאם אדם עשה 'בשגגה' כמה עבירות האסורות מן התורה, ובין עשיה ועשיה הוא לא נזכר שהדבר אסור, אלא הכל היה ב'העלם' אחד [כלומר בשכחה אחת ממושכת בלא שיזכר ביניהם], עליו להביא רק בהמה אחת לקרבן ובה הוא יתכפר על כל העבירות.

אבל אם הוא נזכר שהדבר אסור בין מעשה עבירה אחד למעשה השני, ה'ידיעות מחלקות' את האיסורים ועליו להביא קרבן על מעשה ומעשה.

משנתינו מלמדת, מה דינו של אדם שעשה מלאכות רבות בשבת [למשל, שהוא הדליק את האור וגם כיבה אותו, הרבה פעמים ובהרבה שבתות], ואת הכל הוא עשה 'בשגגה' ובלא שום 'ידיעה' בין עשיה לעשיה שהמלאכה אסורה או שהיום הוא יום השבת,

באלו אופנים עליו להביא קרבנות רבים כמנין המלאכות שעשה לצורך כפרתו, ובאילו אופנים עליו להביא קרבן אחד בלבד, ובו הוא יתכפר על כל המלאכות שעשה.

הלכה זו תלויה בסוגי ה'שגגה' שהתבארו, שבסוגי 'שגגה' מסוימים אף שהאדם לא נזכר בין המלאכות שעשה שהדבר אסור, בכל זאת נחשב הדבר כאילו היתה לו 'ידיעה' ביניהם ולכן עליו להביא קרבנות כמספר העבירות שעשה.

 

על פי זה מלמדת המשנה כלל נוסף בדיני 'מלאכות' האסורות בשבת:

שגם בסוגי השגגות שבהם עליו להביא לצורך כפרתו קרבנות כמספר העבירות שעשה,

דין זה הוא דוקא כאשר נעשו על ידו שתי מלאכות שאינן דומות זו לזו [למשל, שהוא 'אפה' לחם וגם 'זרע' חיטים, שהם שתי מלאכות שונות: 'מלאכת אופה' ו'מלאכת זורע', כפי שנראה במשנה הבאה],

אבל אם אדם עשה כמה סוגים של מלאכות בשגגה, והמלאכות דומות זו לזו [למשל, שהוא אפה לחם וגם בישל מרק, ששניהם שייכים לסוג מלאכה שנקראת 'אופה', אלא שהאפיה נחשבת ל'אב מלאכה' כלומר לעיקר האיסור, ואילו ה'בישול' נחשב ל'תולדת מלאכה' כלומר לאיסור משני שנלמד מה'אב'. במשנה הבאה נלמד, שישנם שלושים ותשע 'אבות מלאכות' האסורות בשבת, ועוד הרבה 'תולדות' הדומות להם שגם אותם אסור מן התורה לעשות בשבת],

],

בכל אופני השגגה הוא אינו חייב להביא על כך שני קרבנות, אלא יביא קרבן אחד שיכפר לו על שתי העבירות.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

כלל גדול אמרו בשבת – ישנו כלל בהלכות שבת, בענין הכפרה הדרושה על עשיית מלאכות האסורות בשבת 'בשגגה', וב'כלל' זה ישנם ארבעה חלקים.

[והמשנה קוראת לכלל זה 'גדול' מאחר וחומרת העונש על העושה מלאכות שבת הוא גדול יותר מעשיית עבירות אחרות בתורה, שהרי עונשו מיתה ב'סקילה'].

המשנה מפרטת מהו ה'כלל', ומתחילה בביאור החלק הראשון:

כל השוכח עיקר שבת – מי שידע שאסור לעשות מלאכות מסוימות בשבת, אבל הוא שכח זאת וכעת הוא אינו יודע שהתורה אסרה לעשות מלאכות בשבת, או שהוא מעולם לא ידע שיש איסור כזה בתורה, מאחר שגדל בין גויים או אנשים שאינם שומרים מצוות ולא לימדוהו מצוה זו,

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – בגלל שלא ידע שיש איסור כזה, הוא עשה הרבה סוגים של מלאכות האסורות בשבת, ובמשך הרבה שבתות,

אינו חייב אלא חטאת אחת – אם הוא נזכר או למד על איסורי השבת, וכעת הוא מעוניין לכפר על כל העבירות שעשה 'בשגגה' מחמת חוסר ידיעת מצוות השבת, עליו להביא לבית המקדש בהמה אחת בלבד ולהקריבה כ'קרבן חטאת',

וטעם הדבר שאינו חייב להביא קרבן על כל איסור שעשה הוא, שלא היתה בין המלאכות שום 'ידיעה' שתחלק בין העבירות, ולכן זה נחשב כאילו עשה עבירה אחת ארוכה.

 

החלק השני ב'כלל':

היודע עיקר שבת – מי שיודע שיש מצוה בתורה להמנע מעשיית מלאכות בשבת, והוא גם ידע איזה מלאכות אסורות,

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – ובכל זאת הוא עשה הרבה מלאכות אסורות במשך הרבה שבתות, בגלל שהוא לא ידע את חשבון הימים, אלא הוא חשב שהשבת היא ביום אחר בשבוע [למשל כשהוא גר בין הגויים במקום שאין בו תקשורת, ואין לו דרך לברר את חשבון הימים],

חייב על כל שבת ושבת – עליו להביא הרבה קרבנות [כלומר בהמות רבות לקרבן חטאת] כמספר השבתות שבהן הוא עשה מלאכות אסורות. אבל הוא לא חייב להביא 'קרבן חטאת' על כל 'מלאכה' ו'מלאכה' אסורה שעשה.

טעם הדבר: שכתוב בתורה 'ושמרו בני ישראל את השבת', ומשמע שעל כל שבת ושבת צריכה להיות שמירה מיוחדת בפני עצמה, ויש בכך רמז שלפעמים אדם מתחייב להביא 'כפרה' על כל שבת ושבת שעשה בה עבירות.

החכמים דרשו מפסוק זה, שכוונת התורה היא דוקא למקרה בו ידע האדם את איסורי השבת אלא שהוא שכח את יום השבת, שבאופן זה ניתן לומר ש'הימים מחלקים',

כלומר שמאחר והוא יודע שבאחד מימי השבוע הוא שבת ורק לא יודע מתי, נחשבים הימים שבין כל שבת ושבת כאילו ידע בהם שהדברים שעשה אסורים,

[ואפילו שבפועל הוא לא ידע כלום אלא חשב שהשבת היא ביום אחר, 'גזירת הכתוב' היא להחשיב באופן זה את הימים שבין השבתות כ'ידיעה' המחלקת].

 

החלק השלישי ב'כלל':

היודע שהוא שבת – אם אדם ידע שהיום הוא יום השבת, ושאסור לעשות בו מלאכות שונות,

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – למרות שהיתה לו ידיעה על השבת ועל כך שאסור לעשות בה מלאכות, הוא עשה הרבה מלאכות במשך הרבה שבתות, מאחר שהוא לא ידע שגם המלאכות שעשה אסורות בשבת [שהוא ידע רק על שלושים ושמונה מלאכות, אבל הוא לא ידע שיש איסור נוסף, למשל איסור לצוד חיות, ולכן הוא צד חיות הרבה פעמים בשגגה],

חייב על כל אב מלאכה ומלאכה – במקרה כזה עליו להביא קרבן חטאת על כל מלאכה ומלאכה שעשה, מאחר שחסרון הידיעה הוא על ה'מלאכה' [ולא על 'יום השבת' או על המושג 'איסורי שבת'], וממילא בכל פעם שהוא עושה את אותה מלאכה, נחשב הדבר כמעשה שגגה בפני עצמו.

 

והחלק הרביעי ב'כלל':

העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת – גם במקרה כעין זה [כמו החלק השלישי ב'כלל'], שהשגגה היא על מלאכות מסוימות אבל האדם ידע שהיום שבת ושאסור לעשות בה מלאכות,

אם עשה האדם כמה מלאכות מאותו סוג, כלומר שהוא עשה מלאכה הנחשבת ל'אב מלאכה' וגם מלאכות הנחשבות ל'תולדות' של אותו 'אב' [למשל שהוא אפה לחם וגם בישל כמה פעמים],

אינו חייב אלא חטאת אחת – בכזה מקרה אין לחייבו על כל 'מלאכה' אלא יביא קרבן אחד בלבד על ה'אב מלאכה' שעשה [על האפיה], ובה יתכפר גם על התולדות [על הבישולים].

שה'תולדות' של 'אב מלאכה' נחשבים כמלאכה אחת, וכמו שאם עשה כמה פעמים את אותו 'אב מלאכה' ב'שגגת מלאכה' [שהוא אפה לחם כמה פעמים בשבת, מאחר שלא ידע שאסור לאפות בשבת] חייב רק קרבן אחד, מאחר שלא היה חילוק 'ידיעה' בין העשיות, כך גם עשיית 'אב' ו'תולדתו' נחשבים כמלאכה אחת ללא חילוק 'ידיעה' ביניהם.

אבל אם עשה 'אב מלאכה' וגם 'תולדה' של 'אב מלאכה' אחר ב'שגגת מלאכה' [שהוא לא ידע שאסור לעשות אותם בשבת, למשל שהוא זרע חיטים, ובכך עשה איסור 'זורע' שהוא 'אב מלאכה', והוא גם בישל שהוא 'תולדה' של איסור 'אופה'], חייב להביא שתי קרבנות,

מאחר ש'תולדה' שאינה שייכת לאותו 'אב מלאכה' נחשבת כאיסור מלאכה בפני עצמו, [והחילוק בין 'אב' ל'תולדה' הוא רק במקרה שעשה את ה'אב מלאכה' יחד עם ה'תולדה' שלו].

 

הלכה בימינו

 

ההלכות העולות מדברי המשנה הם כדלהלן:

משנתנו נפסקה כולה להלכה. אמנם בזמנינו אין 'בית מקדש' ולא ניתן להקריב קרבנות בכדי לכפר על איסורי השבת.

אבל חכמים לימדו אותנו, שכל זמן שבית המקדש אינו נבנה, התפילה משמשת במקום הקרבנות, כמו שכתוב 'ונשלמה פרים שפתינו'.

ולכן אם אדם חוזר בתשובה שלימה על העבירות שעשה בשגגה ומתפלל ומבקש מעומק ליבו על כפרת עוונותיו, יתכפרו לו העבירות.

ובפרט אם יקרא את הפסוקים בתורה שבהם מצווה התורה על הלכות 'קרבן חטאת', תהיה בכך תועלת לכפרתו יחד עם החרטה והחזרה בתשובה.