לימוד משנה – למה מועילה שן של שועל?

 

פרק ו' משנה י'

 

מותר להתרפאות עם 'סגולות' בשבת!

חכמים גזרו שאדם שאינו מוגדר 'חולה' [שהוא עדיין מסוגל לעשות פעולות שונות ואינו שוכב כל היום במיטה], אסור לו לעשות שום פעולה רפואית בשבת, לא לבלוע תרופות ולא למרוח משחות וכדומה.

טעם האיסור: שאם יהיה מותר לאדם לעסוק ברפואה, הוא עלול לבסוף גם לטחון את החומרים שמהם מורכבת התרופה בכדי להכין אותה [כאשר היא תיגמר או תיאבד ממנו], ובכך הוא יעשה איסור תורה של 'מלאכת טוחן'.

אבל עשיית 'סגולה' על ידי הנחת דברים מסויימים הידועים כמרפאים בגוף [בשרשרת או בצמיד וכדומה], לא אסרו חכמים והיא מותרת בשבת, מאחר שלצורך הכנת הסגולות [עליהם נלמד במשנה שלפנינו] לא טוחנים שום חומר, וממילא אין לחשוש שהוא יעשה איסור על ידי עשיית הסגולות.

 

במשנתנו מובאים כמה 'סגולות' שהיו ידועות בזמנים הקדומים כדברים שמועילים בוודאות לרפא חוליים שונים.

המשנה מלמדת האם מותר לצאת עם ה'סגולות' הללו בשבת לרחוב במקום שאין בו 'עירוב' [כשהם תלויים במקומות שונים בגוף כפי שנראה במשנה].

הלכה זו תלויה בנידון מעניין נוסף עליו נלמד במשנה: האם מותר להתרפא ב'סגולות' הלקוחות ממנהגי הגויים שהיו גרים בארץ ישראל?

התורה מצווה את היהודים שלא ילכו וינהגו כמו שנהגו הגויים שהיו גרים בארץ ישראל לפני כניסת היהודים לארץ [כמו שכתוב 'ובחוקותיהם לא תלכו']. בהגדרתה של מצוה זו ישנם שתי דעות בין חכמי ישראל.

יש מי שסובר שגם בתרופות או 'סגולות' שמרפאות את הגוף נאמר איסור זה, ולכן אפילו ביום חול אסור לעשות את אותם 'סגולות' [כשידוע שהם נלקחו ממנהגי אותם גויים], וממילא גם אסור להוציאם בשבת לרחוב, שדבר שאסור לעשותו נחשב ל'משא' ואסור מן התורה להוציאו בשבת.

ויש מי שסבור ש'כל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי' [האמוריים היו אומה אחת מתוך שבעה אומות שהיו גרים בארץ ישראל, והמשנה משתמשת בהם כדוגמא למנהגי הגויים באותה התקופה]. ולפי דעתו, המצוה של התורה שלא ללכת בדרכי הגויים, נאמרה רק על דברים שיש בהם קלקול ושחיתות, אבל לא בענייני הרפואה.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

יוצאין – מותר לצאת מהבית לרחוב בשבת עם הדברים הבאים [גם כשאין במקום 'עירוב']:

בביצת החרגול – ה'חרגול' הוא סוג של 'חגב', ומי שהיה לו כאב אוזניים היה תולה את ביצתו על גבי האוזן הכואבת והכאב היה מתרפא. מותר לצאת עם ביצה זו מאחר שהיא ריפאה פעמים רבות, והיא נחשבת צורך הגוף כ'תכשיט'.

ובשן שועל – מותר גם לצאת בשבת עם שרשרת שתלוי בה שן של שועל, מאחר שהיא 'סגולה' לרפואה. לאדם שאינו יכול להרדם היו תולים שן של שועל מת, והיא היתה גורמת לו להרדם במהירות, ואילו לאדם שהיה ישן כל היום היו תולים שן של שועל חי, ו'סגולה' זו עזרה לו להתעורר בזמן.

ובמסמר מן הצלוב – בזמנים הקדומים היו תולים על עץ את האנשים שהתחייבו מיתה מחמת רציחה וכדומה, ועם המסמרים התקועים באותו עץ היו משתמשים כ'סגולה' לריפוי פצעים נפוחים.

מותר לצאת כשעל הגוף מונח מסמר כזה,

משום רפואה – עם מסמר זה וכן עם 'ביצת החרגול' וה'שן של שועל' מותר לצאת בשבת, מאחר והם היו ידועים בזמן חכמי המשנה כדברים שמרפאים בוודאות, וממילא הם לא 'משא' אלא 'תכשיט'.

דברי רבי מאיר – שלפי דעתו, אפילו שמקורם של ה'סגולות' הללו הוא במנהגי הגויים שהתגוררו בארץ ישראל, והתורה ציוותה להתרחק ממנהגיהם, אין איסור להשתמש ב'סגולות' הללו,

מאחר וכוונתה של התורה במצוה זו היא רק למנהגים מקולקלים ומושחתים הנוגדים את המוסר היהודי שהיו הגויים נוהגים לעשותם, אבל אין כוונתה לאסור גם את הרפואות הנלמדות מהם.

וחכמים אומרים: אף בחול אסור – לפי דעתם אסור להשתמש ב'סגולות' הללו גם בימי החול, מאחר שמקורם במנהגי הגויים, ויש על כך איסור –

משום דרכי האמורי – שהתורה אוסרת ללכת אחרי מנהגי הגויים שהתגוררו בארץ ישראל לפני כניסת היהודים אליה, כמו שכתוב 'כְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ'.

ולפי דעתם אפילו סתם דברים – שאינם מושחתים ומקולקלים, אין ללמוד מהם ולנהוג כמותם.

 

הלכה בימינו

 

וההלכות העולות מדברי המשנה הם כדלהלן:

א. מותר לאדם לצאת בשבת מביתו לרחוב [גם במקום שאין בו 'עירוב'] כשעל גופו מונחות 'סגולות' הידועות בציבור כמרפאות מחלות שמהן הוא סובל.

ואפילו אם הריפוי אינו בדרך טבעית אלא בדרך 'סגולית' [שאין לאדם הבנה כיצד הם משפיעות על הגוף או על הנפש], בכל זאת הדבר מותר.

ב. מותר להתרפאות עם 'סגולות' גם אם ידוע שמקורם במנהגי הגויים עובדי האלילים שהתורה אסרה ללכת בדרכיהם ולנהוג כמנהגיהם, מאחר שכוונת התורה לא היתה על דברים שנעשים לצורך רפואי.