לימוד משנה – שברת רגל, האם מותר לצאת עם קביים בשבת?

 

פרק ו' משנה ח'

 

האם מותר לאדם 'נכה' לצאת מביתו בשבת לרחוב עם 'קביים' המשמשים אותו בהליכה?

במשנה שלפנינו מפורטים שלשה סוגים של 'קביים' המשמשים את הנכים, והמשנה מלמדת את דינם:

א. בזמנים הקדומים, כאשר היו נקטעים לאדם שתי רגליו בחלק הנמוך של הרגל [כף הרגל וקצת מעליה] הוא היה קושר לרגליו מקלות עץ בכדי להשען עליהם כשהוא עומד, ולצורך הליכתו היה משתמש עם 'קביים מעץ' שהיה מחזיק בידיו [כמו שהולכים היום האנשים שיש להם 'שבר' ברגל].

לפעמים היו גם מכינים כמין צורה של רגל מעץ בכדי לקשור אותה לחלק העליון ברגל, והיו קושרים אותה בכדי שלא יראו שחסר לו איבר, אך הנכה לא היה נשען על 'דפוס' זה.

נכה זה, מותר לו לצאת בשבת עם ה'קביים' שמחזיק בידיו, שמאחר שהוא נשען עליהם הם נחשבים עבורו כ'מנעלים' [וכמו כל שאר בגדיו שמותר לו לצאת עמם].

אבל בענין היציאה עם 'דפוסי הרגל' הקשורים לו לצורך יופי, ישנם שתי דעות במשנה, האם גם אליהם יש להתייחס כ'מנעל' עבור הנכה, ומותר לו לצאת עמם בשבת לרחוב [גם במקום שאין בו 'עירוב'], או שהדבר אסור מאחר שהנכה לא נשען עליהם וממילא הוא נחשב 'משא'.

ב. מי שנקטעו רגליו בחלק היותר גבוה של הרגל, באופן שהוא אינו יכול לקשור מקלות עץ ברגליו, בכדי שיוכל לעמוד היו כורכים לו סביב הברכיים חתיכות עור והוא היה נשען עליהם, והליכתו היתה באמצעות 'קביים' קצרות שהחזיק בידיו.

נכה כזה, מותר לו לצאת בשבת לרחוב [גם במקום שאין בו 'עירוב'] לכל הדעות בין עם ה'קביים' ובין עם חתיכות העור הללו, שמאחר שהוא נשען על שניהם הם נחשבים עבורו כ'מנעל'.

ג. אדם שנקטעו רגליו עד הברכיים [או כמעט עד לשם] והוא אינו יכול להשען על חתיכות עור, היו מכינים לו כסא במידת גופו והיו קושרים אותו כשהוא יושב על הכסא, ובכדי ללכת הוא היה נשען על שתי חתיכות מעץ שהיה מחזיק בידיו [כמין 'קביים' קטנות]. בנוסף, היו קושרים לברכיו חתיכות עץ או עור בכדי שבזמן התקדמותו הוא ישען מעט גם עליהם.

עם הכסא והקביים מותר לצאת בשבת לרחוב, אבל עם חתיכות העץ הקשורות ברגליו אסור מדברי חכמים לצאת לרחוב, שמאחר שהם בדרך כלל תלויות באויר ואינם מונחות על הקרקע, יש לחשוש שהם יפלו ב'רשות הרבים' והוא יטלטל אותם בידיו ארבע אמות ויעשה בכך איסור תורה של 'הוצאה' [במקום שאין 'עירוב']. 

 

אגב כך מלמדת המשנה גם כמה הלכות בדיני טומאה וטהרה:

כלים העשויים מעץ אינם נטמאים [אם הם נוגעים בדבר טמא כמו אדם מת וכדומה] במקרה שאין להם 'בית קיבול', כלומר שהם לא משמשים עבור נטילת חפצים אחרים בתוכם.

מקורה של הלכה זו היא בלשון התורה בדיני טומאת כלים: 'מכל כלי עץ… או שַֹק' שהתורה הסמיכה את דין השק לדין כלי העץ, וכשם שהשק משמש לסחיבת חפצים אחרים בתוכו, כך גם כלי העץ עליהם דיברה התורה משמשים להכניס בתוכם חפצים.

בהלכה זו מלמדת משנתנו את דינם של 'דפוסי הרגל' שמכינים עבור הנכים, באלו אופנים הם נחשבים 'כלי קיבול' והם נטמאים בנגיעתם בטומאה, ובאלו מקרים הם לא 'כלי קיבול'.

 

אדם שטמא ב'טומאת זיבה' נחשב 'אב הטומאה' ומטעם זה הוא מטמא גם בני אדם וכלים שנוגעים בו [בניגוד ל'תולדות הטומאה', כלומר הדברים שנגעו ב'אב הטומאה', שהם אינם מטמאים אדם וכלים אלא רק אוכלים ומשקים].

הדברים שה'זב' יושב או נשען עליהם נטמאים ב'טומאת מדרס' [המילה 'מדרס' היא מלשון דריסה, והיא כוללת כל דבר שגוף הזב נשען עליו] והם נעשים 'אב הטומאה' כמותו.

משנתינו מלמדת מה דינם של חתיכות העור והכסא שמתקינים עבור הנכים, כאשר האדם הנכה טמא ב'טומאת זיבה', האם הם נעשים 'טמאים מדרס' מאחר שהוא נשען עליהם.

 

בסוף המשנה נראה הלכה נוספת: מה דינם של 'מסיכות' שחובשים על הפנים [בפורים או במסיבות], לענין היציאה בהם בשבת לרחוב במקום שאין בו 'עירוב', וכן לענין דיני טומאה וטהרה.

 

[הערה: בזמנינו כולנו נחשבים 'טמאים', מאחר שכל אדם נגע או היה פעם בחדר אחד עם אדם מת או שהוא נגע במישהו שנגע פעם במת או היה יחד עם מת בחדר אחד, וממילא כל האנשים הם בחזקת 'טמאי מתים', ואין לנו 'אפר פרה אדומה' המטהרת את האדם מ'טומאת מת'.

אבל בעתיד כשבית המקדש יבנה, כולם יטהרו ב'אפר הפרה' וההלכות הללו יהיו אקטואליות].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

הקיטע – אדם שנקטעו לו שתי רגליו בחלק הנמוך שלהן [כפות הרגליים או קצת מעליהם],

יוצא בקב שלו – מותר לו לצאת בשבת לרחוב במקום שאין 'עירוב' עם 'דפוסי הרגל' שהיו מתקינים עבורו לצורך יופי, בכדי שיראה אדם מן השורה,

דברי רבי מאיר – שלפי דעתו, אפילו שהנכה לא נשען עליהם [אלא על מקלות שהוא קושר בחלק העליון של רגלו בתוספת 'קביים' שעליהם הוא נשען בידיו], בכל זאת הם נחשבים 'מנעל' עבורו, והם לא שונים משאר בגדיו שמותר להוציאם בשבת,

ורבי יוסי אוסר – לפי דעתו אסור לנכה לצאת עם 'דפוסי הרגל' לרחוב בשבת, שמאחר שהוא לא נשען עליהם, הם לא 'מנעל' אלא 'משא', אבל אין על כך איסור תורה שהרי הוא מוציאם 'כלאחר יד' [שלא כדרך – בידיו], אלא איסור הוצאתם הוא מדברי חכמים.

ואם יש לו בית קיבול כתותים – אם באותם 'דפוסי רגל' יש מקום להניח בגדים רכים להניח עליהם את הרגל [ומניחים אותם לצורך נוחות, כדי שהרגל לא תיפצע בעץ הקשה],

טמא – הם נטמאים כאשר הם נוגעים בדבר טמא [באדם מת או בשרץ מת],

אבל אם אין להם 'בית קיבול' לבגדים הם לא נטמאים, מאחר שכלי עץ לא מקבלים טומאה אלא כאשר יש בתוכם מקום להנחת דברים.

וה'בית קיבול' להכנסת הרגל עצמה אינה מחשיבה את אותו 'דפוס' ל'כלי קיבול', מאחר שבאופן זה הכלי אינו מטלטל את מה שמונח בתוכו אלא להיפך – האדם הוא שמטלטל אותו, ורק עץ שמיועד לטלטל את הדברים המונחים בתוכו נטמא [דין זה נלמד מהשַֹק הסמוך בתורה בדיני טומאה וטהרה לכלי העץ, שכמו שהשק מטלטל את מה שבתוכו, כך גם העץ נטמא רק כאשר הוא מטלטל את מה שבתוכו].

סמוכות שלו – אם רגליו של הנכה נקטעו למעלה מכף הרגל [עד חצי השוק], עושים לו חתיכות עור עבות ועליהם הוא נשען, והוא הולך באמצעות ידיו על ידי 'קביים' קטנות,

טמאין מדרס – אותם חתיכות עור שעליהם נשען הנכה נטמאים ב'טומאת מדרס' כאשר הנכה טמא ב'טומאת זיבה', שכל דבר שה'זב' נשען עליו נעשה טמא 'מדרס', ודינו כ'אב הטומאה' המטמא גם אדם וכלים,

ויוצאין בהן בשבת – ומותר לצאת לרחוב בשבת עם חתיכות העור הללו, מאחר שהם מנעלים עבורו, והלכה זו היא לכל הדעות [שגם רבי יוסי האוסר ב'דפוסי הרגל' מודה בחתיכות העור, מאחר שהוא נשען עליהם בהליכתו],

ונכנסין בהן בעזרה – ב'בית המקדש' היה מקום שהיה נקרא 'עזרה', מקום זה היה קדוש ולא היו נכנסים אליו עם נעליים, אלא היו חולצים אותם בחוץ ונכנסים אליו יחפים.

המשנה מלמדת, שמותר לנכה להכנס ל'עזרה' עם חתיכות העור הקשורות בשוקיו, שלענין הכניסה ל'עזרה' הם לא נחשבים כ'מנעלים' אלא כמלבוש גמור, מאחר שהוא לא יכול לעמוד בלעדיהם, [וכמו שמותר להכנס עם כל הבגדים ל'עזרה' ואין בכך פחיתות כבוד מקום המקדש, כך גם מותר להכנס עם ה'סמוכות' הללו].

כסא וסמוכות שלו – נכה שנקטעו רגליו עד הברך [או כמעט עד לשם], היו מכינים עבורו כמין כסא שעליו הוא יושב וקושרים את גופו לאותו כסא [כדי שלא יפול ממנו], ולצורך הליכה הוא היה משתמש עם 'קביים' קטנות שמחזיק בידיו.

בנוסף היו קושרים לרגליו חתיכות עץ או עור שהוא נשען עליהם מעט בזמן הליכתו.

טמאין מדרס – ה'כסא' והחתיכות הקשורות ברגליו טמאים ב'טומאת מדרס' אם הנכה טמא 'זיבה', מאחר שהוא נשען על שניהם בזמן הליכתו,

ואין יוצאין בהם בשבת – אבל לכל הדעות אסור מדברי חכמים לצאת בשבת לרחוב [במקום שאין 'עירוב'] עם חתיכות העץ הקשורות לו ברגליו, מאחר שהוא לא נשען עליהם כל הזמן אלא ברוב הזמן הם תלויות באויר ויש לחשוש שהם יפלו ברחוב והוא יטלטל אותם בידיו ארבע אמות באיסור.

אבל עם הכסא מותר לו לצאת, מאחר שהם משמשים 'מנעלים' עבורו, ואין לחשוש שהם ינתקו מגופו ברחוב שהרי הם קשורים אליו בצורה מהודקת.

ואין נכנסין בהן בעזרה – וכן אין נכנסים עם אותם חתיכות עץ או עור ל'עזרה' מאחר שעיקר הליכת הנכה היא בלעדיהם, ולכן דינם לענין זה כ'מנעלים', ולכן יש לשולפם לפני הכניסה ל'עזרה' כמו שמוציאים את הנעליים.

אנקטמין – מסכות שלובשים הנערים לצחוק או להפחיד את הילדים במסיבת פורים וכדומה,

טהורין – הם אינם נטמאים מאחר ואין הם משמשים כ'כלי' [ודבר שאינו כלי או אוכל אינו נטמא],

ואין יוצאין בהן – אסור לצאת בשבת לרחוב עם אותם מסיכות במקום שאין בו 'עירוב', שהרי הם לא 'מלבוש' שרגילים ללובשו, ובודאי שאין הם 'תכשיט' שהרי הם לא נועדו לייפות את הגוף אלא לצרכים אחרים.

אבל איסור זה אינו מן התורה, אלא מדברי חכמים, מאחר שהוצאתו היא 'בשינוי' על ידי הדבקתם לפרצוף, ו'מלאכת הוצאה' האסורה מן התורה היא רק כאשר מוציא האדם את החפץ בידיו.

 

הלכה בימינו

 

וההלכות העולות מדברי המשנה הם כדלהלן:

א. לאדם נכה מותר לצאת בשבת מביתו לרחוב [גם במקום שאין 'עירוב'] עם כל דבר שעוזר לו בהליכתו,

למשל מי שנשברו רגליו מותר ללכת עם 'קביים' ברחוב כשהוא מחזיקם בידיו, באופן שרק איתם הוא יכול ללכת. וכמו כן מותר למי שנקטעו רגליו לצאת עם 'רגליים תותבות' כשהוא נשען עליהם בזמן הליכתו,

שהדברים הללו נחשבים עבורו כ'מנעלים' השומרים על גופו בזמן הליכתו [וכמו שמותר לצאת עם בגדים כך גם מותר לצאת עם מנעלים וכל דבר שעושה את פעולת המנעלים].

גם זקן שצריך מקל הליכה בכדי להישען עליו בהליכתו, ובלא המקל הוא לא יכול להתקדם וללכת, מותר לו לצאת לרחוב עם מקל זה.

אבל אם הוא מסוגל ללכת גם בלי המקל, והוא רוצה לקחתו עמו מחשש שהוא יתקל באבן ויפול, אסור להוציאו לרחוב, שאף שהמקל עוזר לו, הוא אינו נחשב כמנעל כאשר ניתן להסתדר בלעדיו, אלא הוא נחשב 'משא' שאסור להוציאו מהבית לרחוב בשבת.

ב. גם רגלים תותבות [או כל דבר שמחובר לגוף כתחליף לאיברי האדם] שאינם משמשים את האדם בזמן הליכתו אלא הם מחוברים בגוף לצורך יופי, נחשבים כ'מנעל' ומותר מן התורה לצאת איתם לרחוב בשבת,

אבל אם הם ניתנים לשליפה בקלות, אסור מדברי חכמים לצאת איתם, מאחר שיש לחשוש שהם יפלו ברחוב והוא יטלטל אותם בידיו ארבע אמות, ויעשה בכך איסור תורה של 'הוצאה' [כשאין 'עירוב']. אבל אם הם מהודקים לגוף ואין חשש שיפלו ברחוב, מותר לצאת איתם בשבת.