לימוד משנה – מותר לצאת עם שן זהב בשבת?

 

פרק ו' משנה ה'

 

האם מותר לאשה מבוגרת לצאת בשבת לרחוב כאשר יש בפיה 'שיניים תותבות'?

במשנה שלפנינו נלמד הלכה זו!

 

משנתנו היא המשך למשנה הקודמת, בה למדנו על דברים שמותר לאשה לצאת בהם ל'רשות הרבים' בשבת, ומשנתנו מוסיפה ללמד על חפצים שונים שמותר לאשה לצאת איתם מביתה בשבת.

 

במשניות הקודמות למדנו שיש איסור מהתורה לאדם לצאת בשבת מביתו ל'רשות הרבים' במקום שאין בו 'עירוב' עם דברים שאינם משמשים 'תכשיט' או 'מלבוש' עבורו [אבל במקום שעשו בו 'עירוב', כלומר שהקיפו את הישוב או השכונה בחוט ועמודים, נחשב כל המקום המוקף כ'רשות' אחת ומותר לטלטל בכולו, ואין בכך איסור 'הוצאה'].

גם במקרה שמותר לאשה מן התורה לצאת עם חפץ ל'רשות הרבים' מאחר שהוא משמש לה 'תכשיט', אסרו חכמים על הנשים לצאת עם תכשיטיהן כאשר יש חשש שהאשה תסיר את התכשיט מגופה ב'רשות הרבים' בכדי להראותם לחברותיה המטיילות עמה ברחוב, שעל ידי כך היא עלולה לשכוח שהם בידיה ותמשיך לטלטל אותם באיסור [שיש איסור תורה לטלטל חפץ ארבע אמות ב'רשות הרבים' במקום שאין בו 'עירוב' מטעם 'מלאכת הוצאה'].

 

במשנתנו נלמד על חפצים שונים שמותר לאשה לכתחילה להוציאם מביתה בשבת כאשר הם מונחים  על גופה, מאחר שהם 'מלבוש' או 'תכשיט' עבורה, ומסיבות שונות [שנראה במשנה] לא חששו חכמים שהיא תסיר אותם ב'רשות הרבים' בכדי להראותם לחברותיה.

בנוסף, מוזכרים במשנה כמה סוגי תכשיטים שאף שיש לחשוש בהם שהאשה תסיר אותם מגופה בכדי להראותם לחברותיה ואסור לצאת עמם ל'רשות הרבים', בכל זאת התירו לה חכמים לצאת עמם מביתה ל'חצר' הסמוכה לביתה [המשותפת לכמה שכנים]. טעם ההיתר הוא, שאם אשה לא תצא מביתה עם תכשיטים בכלל, אפילו לא ל'חצר', היא עלולה להתגנות בעיני בעלה, לכן התירו חכמים לאשה לצאת עמם ל'חצר'.

 

אשה שיש לה 'שיניים תותבות' או 'שיני זהב', אפילו אם הם לא מחוברים בבשרה וניתן לשלוף אותם מהפה, אין איסור מהתורה לצאת עמם בשבת מביתה לרחוב,

שהם נחשבים כ'תכשיט' עבורה מאחר שהם נועדו לייפות את הפה, וגם אין לחשוש שהיא תסיר אותם מפיה ברחוב שהרי על ידי כך יראו את חסרון שיניה והיא תתבייש,

ובכל זאת נראה במשנה שיש בכך שתי דעות בין חכמי ישראל, האם גם מדברי חכמים מותר לצאת עמם בשבת כאשר הם מונחים בפיה, או שהדבר אסור מאחר שיש לחשוש שילעגו לה חברותיה על השיניים המשונות שיש לה בפיה ומחמת כן היא תסיר אותם ותקח אותם בידיה, ובכך היא תעשה איסור של טלטול חפץ ארבע אמות ב'רשות הרבים' [שהוא איסור תורה של 'מלאכת הוצאה' במקום שאין 'עירוב'].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

יוצאה אשה – מותר לאשה לצאת בשבת מביתה כאשר הדברים הבאים מונחים על גופה:

בחוטי שער – כאשר בראשה קשורים כמה חוטי שיער שבהם היא קולעת ומסדרת את שערה [כמו שעושים בזמנינו עם ה'גומיות' שקושרים בהם את השיער או עם ה'קשתות' שמהדקים לשיער],

בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה – בין עם החוטים הללו הם מהשיער שלה ובין אם הם נלקחו משיער חבירתה ובין אם הם משל בהמה [למשל משיער הסוס שהוא חלק וניתן לקשור בו את השיער],

בהלכה זו יש חידוש, שאפילו שבמשניות הקודמות למדנו שהחכמים אסרו לאשה לצאת עם חוטי צמר או פשתן הקושרים את שיערה, מאחר שיש לחשוש שהיא תתיר את הקשרים ותקח את החוטים בידיה כדי שתוכל לטבול במקוה ללא 'חציצה' [שלא יהיה שום דבר שמפריע למי המקוה להכנס לכל השיער],

בכל זאת בחוטי שיער לא אסרו חכמים לצאת, מאחר שלא קושרים בראש חוט שיער בודד [שהרי הוא יקרע בקלות] אלא 'גודלים' [כלומר מסובבים] כמה חוטים יחד בכדי שהחוט יהיה חזק, ומאחר ועל ידי צירוף החוטים יחד נעשה החוט עבה, ניתן לטבול במקוה גם כאשר הוא קשור בראשה של האשה [שחוט עבה אינו נקשר בצורה מהודקת כל כך וממילא אין בכך 'חציצה' שמי המקוה יגיעו לכל השיער], וממילא אין לחשוש שהיא תסיר אותם ברחוב ולכן מותר לה לצאת עמם בשבת לרחוב.

[ורק בחוט דק כמו חוט של צמר שלא גודלים כמה חוטים יחד וממילא הקשר סביב השיער הוא חזק, נחשב הדבר כ'חציצה' המעכבת את הטבילה].

ובטוטפת ובסנבוטין – כמו כן מותר לאשה לצאת בשבת כשקשור לה על מצחה קישוט מזהב בין שתי אוזניה ['טוטפת'], וכן עם חוטים צבעוניים ויפים המשתלשלים מהקישוט שעל המצח ['סנבוטין'],

מותר לאשה לצאת עם שני הדברים הללו –

בזמן שהן תפורין – כאשר הם תפורים ומחוברים למטפחת שעל ראשה, שמן התורה אין בזה איסור מאחר שהם משמשים כ'תכשיט' עבורה,

וכמו כן אין לחשוש שהאשה תוציא אותם מראשה ברחוב מאחר והם מחוברים למטפחת, שאם היא תרצה להוציא אותם היא תצטרך להוציא גם את כיסוי הראש שלה והיא בודאי לא תעשה כך, שאשה נשואה מתביישת מאוד ללכת ברחוב בלי מטפחת המכסה את שערותיה.

בכבול ובפאה נכרית לחצר – מותר לאשה לצאת מביתה ל'חצר' המקיפה את ביתה [המשותפת לכל השכנים יחד] כאשר מונח על מצחה חתיכת בגד צבעוני בין שתי אוזניה לנוי ['כבול'], וכן עם שערות המונחות על ראשה ככיסוי ראש או בכדי להשלים לה שערות חסרות שנשרו לה ['פאה נכרית'],

עם שני הדברים הללו מותר לצאת מהבית לחצר אבל לא לרחוב, מאחר שיש לחשוש שהיא תסיר אותם בכדי להראותם לחברותיה ותטלטל אותם באיסור [ואיסור זה הוא מדברי חכמים כמו בשאר תכשיטי הנשים עליהם למדנו במשניות הקודמות שאסרו על הנשים לצאת עמם מהבית בשבת מחשש זה],

והטעם שהתירו חכמים לאשה לצאת עם ה'כבול' ו'פאה נכרית' בשבת לחצר, הוא בכדי שיהיו על האשה תכשיטים בסיסיים והיא לא תתגנה בעיני בעלה.

במוך שבאזנה – מותר לאשה לצאת מביתה בשבת כאשר יש באוזניה חתיכת צמר גפן לצורך ניקוז נוזלי האוזן,

ובמוך שבסנדלה – וכן מותר לה לצאת עם צמר גפן הנתון בתוך הסנדלים שנועלת בכדי שרגליה לא יפצעו מסוליות הסנדלים,

בשתי הדברים הללו [מוך לאוזניה ובסנדליה] מותר לצאת מהתורה מאחר והם ניתנים לצורך הגנת גופה ולכן הם מוגדרים 'מלבוש'.

אבל היתר זה אמור רק כאשר הם קשורים ומחוברים היטב באוזניים ובסנדלים, אבל אם הם לא מחוברים היטב אסור מדברי חכמים לצאת עמם, מחשש שהם יפלו ברחוב והאשה תרימם ותטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים.

ובמוך שהתקינה לנדתה – מותר לאשה גם לצאת מביתה לרחוב בשבת כאשר מונח בגופה חתיכת בגד או צמר גפן, המגן על רגליה שלא יתלכלכו בימים שהיא טמאה 'נדה'.

עם בגד זה מותר לצאת גם כשאינו קשור ומחובר היטב לרגליה או לבגדיה, מאחר שאין לחשוש שאם יפול האשה תטלטל אותו מאחר שהוא מאוס ביותר.

בפילפל ובגרגיר מלח – מותר לאשה לצאת מביתה כאשר יש בפיה דברים הגורמים שלא יהיה ריח רע בפיה ['פילפל'], או בדברים המרפאים את כאב השיניים ['גרגיר מלח'],

ובכל דבר שתתן לתוך פיה – וכן מותר לה לצאת בכל דבר שנתינתו בפיה גורם לה להתרפאות, למשל זנגוויל או קינמון,

דברים אלו אינם נחשבים ל'משא' מאחר שהם מרפאים את גופה, והם מוגדרים 'מלבוש' [שהרי גם היתר היציאה עם בגדים בשבת הוא מטעם שהם מגינים על הגוף מהקור וכדומה].

ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת – אסור להניח דברים אלו בתוך הפה בשבת עצמה, מאחר שיש לחשוש שמי שיראה אותה נותנת אותם בפה בשבת יחשוב שהיא לא מניחה אותם בפה לצורך רפואתה אלא בכדי להתיר לעצמה את הוצאתם לרחוב בשבת [והרי שלא לצורך רפואה אסור להוציאם מהבית בשבת מאחר שאז הם נחשבים כ'משא'].

יש שכתבו טעם נוסף לאיסור נתינת דברים אלו בפה בשבת: שחכמים אסרו לעשות רפואה בשבת למי שאינו 'חולה גמור', ומאחר וריח הפה או כאב שיניים אינו נחשב ל'חולי גמור' אין לעשות מעשה כדי לרפאותו בשבת, אלא רק באופן שהניחו את הרפואה בערב שבת מותר להשאירו שם בשבת.

ואם נפל לא תחזיר – אם הדברים הללו [הפלפל וגרגיר המלח] נפלו בשבת מהפה, אין להחזירם לתוך הפה, שהדבר נראה לאנשים כאילו מניחים אותם בפה בשבת עצמה וכבר למדנו שהדבר אסור [משני הטעמים שביארנו].

ודוקא אם הם נפלו על גבי הקרקע אסור להשיבם לפה, אבל אם הם נפלו על גבי כלי מותר להחזירם, שאז הדבר ניכר שמשיבים אותם לפה לאחר שהם היו מונחים בו מלפני השבת.

שן תותבת – שן שאינה דומה לשאר השיניים שבפה, אלא היא חתיכה של חרס או אבן בצורת השן החסרה ומניחים אותה במקום השן שנפלה,

ושן של זהב – וכן תבנית של שן העשויה מזהב, שהאשה מלבישה אותה על שיניה הרקובות בכדי שהם ייראו יפות וטובות,

רבי מתיר – לדעת 'רבי' [הוא רבי יהודה הנשיא שכתב את המשניות], מותר לאשה לצאת מביתה לרחוב כאשר השיניים הללו מונחות בפיה, שהרי הם ניתנים בפה לצורך יופי והם מוגדרים 'תכשיט' עבורה,

ואין לחשוש שהיא תסיר אותם מפיה ברחוב בכדי להראותם לחברותיה [כמו שחששו בשאר התכשיטים], מאחר שעל ידי כך יתגלה חסרון שיניה והיא תתבייש בכך.

וחכמים אוסרים – חכמים מודים ל'רבי' שאין לחשוש שהאשה תסיר את השיניים הללו מפיה, אבל בכל זאת לדעתם אסור לצאת עמם בשבת מהבית,

שמאחר והם משונות משאר שיניה ילעגו לה חברותיה על כך, ומחמת כן היא תסיר אותם מפיה ותקחם בידיה, ובשגגה היא תטלטל אותם ותעשה איסור של 'הוצאה' על ידי טלטולם ארבע אמות ב'רשות הרבים'.

 

הלכה בימינו

 

ההלכות העולות מדברי המשנה הם כדלהלן:

א. מותר לאשה לצאת מביתה בשבת עם סרטים הקושרים את שיערה, כאשר הם עשויים משיער אדם או משיער של בעלי חיים, למשל עם שיער הסוס שהוא נעים וחלק.

אבל אין לצאת עם שיער שאינו מתאים לצבע שיערה, מאחר שבאופן זה עלולות חברותיה ללגלג על שיערה שנראה משונה, ועל ידי כך היא תסירם ותטלטל אותם ארבע אמות ב'רשות הרבים' באיסור.

לכן אשה צעירה לא תצא מביתה בשבת כאשר שיערה קשור עם סרט העשוי משיער של אשה זקינה, וכן אשה זקינה לא תצא עם סרטים משיער של אשה צעירה.

ב. אדם הנועל נעליים חדשות ועור הנעל גורם לפציעת רגלו, מותר לו להניח בשבת חתיכת בגד או צמר גפן בתוך הנעל בכדי להגן על רגלו מפציעה, וכן מותר לצאת בשבת עם נעל כזו לרחוב, שבגד זה נחשב 'מלבוש' מאחר שהוא נועד להגן על גופו של האדם.

ואפילו אם אותה חתיכה אינה מחוברת ודבוקה לנעל אין לחשוש שהיא תיפול, ואף שלמדנו במשנה שאדם המניח צמר גפן בתוך סנדלו, אם הוא אינו מחובר כראוי לסנדל אין לצאת עמו בשבת, שיש לחוש שהוא יפול ויטלטלו אותו ארבע אמות ב'רשות הרבים', בנעליים שנוהגים לנעול בזמנינו אין לחשוש לכך, מאחר ובדרך כלל יש בנעליים סוליות מכל הצדדים, ואין סיבה לחשוש שהבגד המונח בתוכו יפול ב'רשות הרבים'.

ג. אין לאדם לצאת מביתו לרחוב בשבת עם שיניים תותבות הניתנות לשליפה, כאשר המראה שלהם אינו דומה לשאר השיניים שבפיו, שיש לחשוש שילעגו לו על כך והוא ישלוף אותם ויטלטל אותם בידיו ארבע אמות ב'רשות הרבים' באיסור.

אבל שיניים הקבועות ומחוברות בפה, אפילו שמראיהן שונה אין בכך שום איסור, שהשיניים הללו נועדו לייפות את הפה ולכן הם מוגדרים 'תכשיט' עבורו.

כיום נוהגים לעשות שיניים תותבות הדומות במראיהן לשאר השיניים שבפה, ולעיתים מניחים באופן זמני 'שן תותבת' [הנקראת 'כתר זמני'] שניתן לשולפה מהפה.

עם שיניים כאלו מותר לצאת בשבת מהבית ל'רשות הרבים', שהרי הם דומות לשאר השיניים שבפה ולא ילעגו לו על כך [וכמו כן אין לחוש שהוא יסיר אותם ברחוב, שהרי על ידי כך יתגלה חסרון שיניו והוא יתבייש בכך].

ד. כל החששות הללו, של שמא יבוא האדם לטלטל חפץ ארבע אמות ב'רשות הרבים', אמורים רק במקום שאין בו 'עירוב', אבל במקום שיש בו 'עירוב' כמו בערים הגדולות, מותר לאשה לצאת גם עם שיער משונה וכן מותר לאדם מבוגר לצאת עם שיניים תותבות המשונות במראיהן משאר שיניו, מאחר שאין במקום כזה איסור תורה של 'הוצאה' בשום מקרה. [וניתן לברר את עניני ה'עירוב' בכל מקום ברבנות המקומית].