לימוד משנה – מתי לא עושים ברית בשבת?

 

פרק ט' משנה ג'

 

כשעושים 'ברית מילה' לתינוק, כמה זמן נחשב התינוק ל'חולה', ומותר לעשות עבורו איסורים בשבת?

במשנה שלפנינו נלמד הלכה מעניינת בענין זה!

 

בנוסף, ממשיכה המשנה להביא ראיות מפסוקים להלכות שונות נוספות שאינן קשורות ל'הלכות שבת'. הלכות אלו מובאות אגב המשניות הקודמות, שגם בהם הובאו ראיות מפסוקים לכמה הלכות בענינים שונים [והמשניות הקודמות הובאו, אגב כך שבמשניות שקדמו להם הזכירה המשנה פסוקים שונים כראיות להלכות שבת, ודרך התנאים הוא לכתוב הלכות שונות אגב הלכות דומות, או אגב ענין מסוים שהוזכר במשנה].

 

נקדים ונבאר בקצרה כמה ענינים המובאים במשנה:

א. אסור להתרחץ בשבת עם מים שחיממו אותם בשבת באיסור, מאחר שאסור ליהנות מ'מלאכת שבת' [כלומר, מדבר שנעשה בו איסור בשבת, ובחימום המים בשבת יש איסור של 'הבערת אש' ו'בישול'].

חכמים הוסיפו וגזרו שאסור להתרחץ בשבת גם עם מים חמים שחיממו אותם לפני השבת, טעם האיסור הוא 'משום גזירת מרחצאות'.

ביאור הגזירה: שבזמנים הקדומים לא היו 'מקלחות' ו'אמבטיות' בבתים, אלא כולם היו מתרחצים ב'בתי מרחץ' מרכזיים שהיו בכל שכונה או ישוב.

חכמים ראו שה'בלנים' [בעלי 'בית המרחץ', האחראיים על חימום המים לרחיצה] מחממים את המים ב'בית המרחץ' בשבת עצמה, ולכל הבאים להתרחץ הם היו משקרים ואומרים שהמים חוממו כבר בערב שבת. לכן הם גזרו שאין לרחוץ את הגוף בשבת, אלא במים קרים.

אבל את הפנים ואת כפות הידים והרגלים שהלכלוך בהם הוא רב, התירו חכמים לרחוץ במים חמים שחוממו בערב שבת.

בהמשך המשניות במסכת שבת, מובא שגזירת חכמים זו אינה אמורה על תינוק בן שמונה ימים לאחר שעשו לו ברית מילה, שמאחר וללא רחיצת גופו הוא עלול להסתכן ולמות, מותר לכתחילה לרוחצו במים חמים, ואף מותר לחמם מים בשבת עצמה לצורך כך, אם אין במקום הברית מים שהוחמו בערב שבת.

אלא שיש [במשניות להלן] דיון בין חכמי ישראל, מהו אופן הרחיצה שהתירו בתינוק, וכמה זמן לאחר הברית הדבר מותר: לדעת חכמים, הרחיצה צריכה להיעשות ב'זילוף' [כלומר בצורה של זריקת המים על גופו מרחוק, ולא בשפיכתם כדרך הרחיצה בשאר הימים], וכמו כן ה'זילוף' צריך להיעשות בידים ולא על ידי כלי, שמאחר וגם על ידי 'שינוי' בשני האופנים הללו התינוק יוצא מכלל סכנה, יש לעשות שינויים אלו, [שגם במקרים בהם התירו חילול שבת, ראוי להפחית מכמות העבירות וחומרתם כמה שאפשר, ומאחר ועשיית פעולה אסורה 'בשינוי' אינה אסורה מן התורה אלא מדברי חכמים, יש לעשותו].

אבל לדעת רבי אליעזר, מותר לרחוץ את התינוק בכל צורה ודרך, ואין צריך לעשות שום שינוי.

גם על זמן היתר הרחיצה הם נחלקו, שלדעת חכמים רק כאשר ה'ברית' נעשתה בשבת מותר לרוחצו במים חמים, אבל אם השבת יוצאת למחרת הברית או שני ימים אחר כך, אסור לרוחצו במים חמים כלל, שלאחר שעבר יום הברית אין סכנה לתינוק אם לא ירחצוהו.

ואילו לדעת רבי אליעזר, מותר לרוחצו עד היום השלישי לאחר הברית, שהתינוק נחשב 'מסוכן' עד אז.

במשנתנו מובאת ראיה לשיטת רבי אליעזר מפסוק בתורה, המתאר את הריגת תושבי העיר 'שכם' על ידי שמעון ולוי בניו של יעקב אבינו, כעונש על לקיחת דינה אחותם לביתו של שכם כדי שתינשא לו.

 

ב. 'יום הכיפורים' הוא היום הכי קדוש בשנה. ביום זה אנו צמים ומתפללים במשך כל היום בבית הכנסת. כמו כן, ביום קדוש זה יש סגולה מיוחדת לכפרת העבירות למי שעושה 'תשובה' ומתחייב שלא יעשה את אותם עבירות שוב.

כשבית המקדש היה קיים, היה ה'כהן הגדול' מקריב קרבנות מיוחדים ועושה פעולות מיוחדות, שונות משאר הימים, לצורך הכפרה על עבירות שעשו היהודים. פעולות אלו נקראות 'עבודת יום הכיפורים'.

באחת הפעולות [ה'עבודות'] הביא ה'כהן הגדול' שני שעירי עיזים [כלומר, שני עיזים גדולים] לבית המקדש והעמיד אותם בשתי צידי גופו, לאחר מכן הוא עשה 'גורל' [הגרלה] על ידי הרמת שני פתקים בשתי ידיו מתוך 'תיבה', שבאחד מהם כתוב 'להשם' ובשני כתוב 'לעזאזל', ואת שני הפתקים הוא הניח על ראשם של שני השעירים [את הפתק שעלה ביד שמאל על ראש השעיר שבשמאלו, והפתק שביד ימינו על ראש השעיר שבימינו],

מי שעלה בגורלו הפתק 'להשם' היה נשחט, ואת דמו הזה [זרק] הכהן בתוך 'קודש הקדשים' [המקום המקודש ביותר, ששם היו 'ארון הברית' עם 'לוחות הברית']. ומי שעלה בגורלו הפתק 'לעזאזל', נשלח עם שליח מיוחד להר גבוה ומחודד [צוק] שהיה מרוחק מהעיר ירושלים, שם הוא היה דוחף את השעיר אל מותו.

לפני זריקתו של ה'שעיר לעזאזל', היה השליח לוקח חתיכת צמר צבועה בצבע אדום, וחותך אותה לשתי חתיכות, חתיכה אחת הוא קשר בין קרניו של השעיר, ואת החתיכה השניה הוא קשר בסלע הסמוך אליו בראש ההר.

פעולה זו היתה משמשת כסימן עבור עם ישראל לכפרת עבירותיהם, מאחר שלאחר השלכת השעיר אל מותו בהר, היתה החתיכה הקשורה בסלע נהפכת ללבנה, וכך היו היהודים יודעים שהתכפרו להם העבירות.

משנתנו מביאה ראיה למנהג זה, מפסוק בדברי הנביא ישעיהו, בו הוא מוכיח את עם ישראל שיעזבו את דרך הרשע וידבקו במצוות השם.

 

בתחילה פותחת המשנה בהלכה הנוגעת ל'טומאה' של אשה.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה – מהו המקור לכך שאשה טמאה כדין 'ראשון לטומאה' במשך שלשה ימים מחמת בעלה?

שנאמר – בתורה, לפני מעמד קבלת התורה בהר סיני השם הורה למשה רבינו שיאמר לכל היהודים [אנשים ונשים כאחד]:

הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים – כלומר שעליהם להכין את עצמם במשך שלשה ימים לפני 'קבלת התורה', ולדאוג שלא תגרם 'טומאה' לגופם, כדי שיהיו טהורים בזמן קבלת התורה.

ומכך שהנשים גם כן הצטוו על כך, מוכח שיתכן שתגרם טומאה לאשה במשך שלשה ימים.

 

עכשיו המשנה מביאה ראיה להלכה נוספת בדין רחיצת הגוף בשבת:

מנין שמרחיצין את המילה – מאיזה פסוק למד רבי אליעזר שמותר לרחוץ את גופו של תינוק לאחר הברית במים חמים –

ביום השלישי שחל להיות בשבת – כלומר, שאפילו אם השבת יוצאת ביום השלישי לאחר ה'ברית', גם אז עדיין ישנה סכנה ל'תינוק', שאם לא ירחצוהו הוא עלול למות, ולכן מותר לרוחצו אפילו במים חמים שהוחמו בשבת. מהיכן למד רבי אליעזר הלכה זו?

שנאמר – שכתוב בענין הריגת תושבי העיר שכם על ידי בני יעקב:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים – שמעון ולוי אחי דינה, ביקשו בערמה מאנשי העיר שכם שימולו את עצמם, ורק לאחר מכן הם יסכימו שדינה תינשא ל'שכם'. בני העיר אכן שמעו בקולם, וכל בני העיר הזכרים מלו את עצמם.

התורה מספרת, שלאחר שלשה ימים [ביום השלישי מעשיית ה'ברית'], כאשר הכאבים של אנשי העיר היו חזקים ביותר ולא היה בהם כח להלחם, הגיעו שמעון ולוי והרגו את כל האנשים.

מפסוק זה מוכיח רבי אליעזר, שכל שלשת הימים שלאחר ה'ברית' יש סכנה לתינוק מחמת החולשה שגורם פצע ה'ברית' לגוף התינוק, ולכן מותר לחלל עבורו את השבת גם באיסור תורה [לחמם עבורו מים בשבת עצמה].

 

עכשיו המשנה מביאה ראיה למנהג שהיו נוהגים ב'בית המקדש':

מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח – מהו המקור למנהג שהיה נוהג השליח הלוקח את ה'שעיר לעזאזל', לקחת חתיכת צמר אדומה [לחתיכת הצמר קוראת המשנה 'לשון', בגלל שצורתה דומה ללשון. כמו כן הצבע האדום נקרא בלשון המשנה 'זהורית'], את חציה לקשור בין קרני ה'שעיר', ואת חציה השני לקשור בסלע הסמוך לו, כדי לראות את הלבנת ה'לשון' לאחר השלכת השעיר.

מהו מקורו של מנהג זה? כלומר, מהיכן ידעו היהודים לנהוג מנהג זה, של קשירת צמר אדום בראש ה'שעיר'?

שנאמר – שהנביא ישעיהו, כשהוא הוכיח את עם ישראל שישובו בתשובה על חטאיהם, הוא אומר להם כך: 'רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ'…

אחר כך אמר להם הנביא, שאם יחזרו בתשובה, הם יוכלו לראות בעיניהם שהשם קיבל את תשובתם וכיפר על העבירות שעשו: 'לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר השם' –

'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ' – שאפילו אם העבירות שעשיתם חמורות כל כך, עד שהם כצבע אדום חזק על בגד, שהוא אינו מתנקה בקלות, בכל זאת על ידי התשובה הם יתנקו לגמרי וכל בעלי התשובה יהיו 'לבנים' ונקיים מהעבירות, כמו צבע השלג.

ומכך שהנביא דימה את העבירות לצבע אדום, ואת הכפרה לצבע לבן נקי, למדו היהודים בזמן 'בית המקדש' לקשור צמר אדום בראשו של השעיר, בכדי לראות איך הוא נעשה נקי בעקבות הכפרה על ידי השלכת ה'שעיר' בהר העזאזל.

 

הלכה בימינו

 

ההלכות העולות מדברי המשנה הם כדלהלן:

א. מותר לערוך 'ברית' לתינוק בן שמונה ימים בשבת, ואף שעשיית פצע באדם הוא איסור תורה [איסור 'חובל'], מצות 'ברית מילה' דוחה את איסורי השבת.

ודוקא כאשר היא נעשית 'בזמנה' [ביום השמיני ללידת התינוק, שאז הוא הזמן המקורי לערוך 'ברית'] היא דוחה שבת, אבל לאחר זמנה [כשהתינוק חולה וכדומה, שאז דוחים את ה'ברית' ליום אחר], אין לעשותה בשבת.

ב. רק עשיית ה'ברית' עצמה הותרה בשבת, אבל אין לעשות איסורים לאחר הברית, גם לא לרחוץ את התינוק במים חמים, ואפילו אם הם הוחמו לפני השבת [שאז האיסור הוא מדברי חכמים].

שאף שלהלכה נפסק כדעת רבי אליעזר, שכל שלשת הימים שלאחר ה'ברית מילה' מותר לרחוץ את התינוק הנימול במים חמים בשבת, מאחר שהוא בסכנה, ולא כדעת חכמים האוסרים רחיצה בשבת לאחר יום הברית,

בכל זאת מאחר ובמשך הדורות השתנה טבע האנשים, והתינוקות אינם מצויים בסכנה גם ללא רחיצת גופם לאחר ה'ברית', אין לחלל את השבת עבור כך, גם לא עבור איסור מדברי חכמים [לרוחצו במים שהוחמו בערב שבת].

ג. יש שפסקו [דעת המחבר ב'שלחן ערוך'], שגם לפני עשיית ה'ברית' אין לרחוץ את התינוק במים חמים בשבת, מאחר שבזמנינו אין שום סכנה לתינוק בלא רחיצה. וכך הוא מנהג הספרדים ויוצאי עדות המזרח.

ויש שפסקו [דעת הרמ"א], שמותר לרחוץ את התינוק לפני ה'ברית' במים חמים בשבת, שאף שאין 'סכנה' ממשית לתינוק בלא רחיצה בחמים, יש בכך צורך גדול עבור בריאותו.

ומאחר ולא ניתן להמתין עם רחיצה זו עד אחרי השבת, שהרי זמן עריכת ה'ברית' הוא בשבת דוקא [כדי לקיים את המצוה 'בזמנה'], לכן מותר לרוחצו עם מים חמים שהוחמו לפני השבת. כדבריו נהגו יוצאי עדות אשכנז.

[אבל לאחר ה'ברית', אף שיש צורך לרחוץ את התינוק במים חמים בשביל חיזוק בריאותו, אין לעשות איסור מדברי חכמים בשביל כך לכל הדעות, שהרי ניתן להמתין עד מוצאי השבת ואז לרוחצו].