לימוד משנה – כמה פפריקה אדם יוציא ויתחייב בשבת?

 

פרק ט' משנה ה'

 

רוצה לעשות במוצאי שבת בשר 'על האש'?

עליך לדעת, שאסור להוציא בשבת את ה'זרדים' מהבית לרחוב במקום שאין בו 'עירוב', שהרי יש בפעולה זו איסור 'הוצאה'! [אכן, בימינו ברוב המקומות בארץ ישראל יש 'עירוב', כלומר חוט המקיף את כל הישוב או השכונה, ובמקומות אלו מותר לטלטל ולהוציא חפצים שאינם 'מוקצה'.

ההלכות שבמשנתינו אמורות רק על מקצת המקומות שבהם אין 'עירוב', ובהם יש איסור 'הוצאה' מרשות לרשות, כלומר ממקום פרטי למקום ציבורי או להיפך].

במשנה שלפנינו נלמד, מה היא כמות העצים שמתחייבים על הוצאתם כפרה ב'קרבן חטאת', ועל איזה כמות הדבר אסור מן התורה אך אין צורך להביא על כך כפרה.

 

בנוסף, משנתינו חוזרת ומלמדת שיעורי הוצאה של חפצים שונים, שהמוציאם בשבת באיסור חייב על כך כפרה של 'קרבן חטאת', ואילו על פחות מכך לא.

אגב, הסיבה שלא חייבים כפרה על הוצאת שיעור קטן יותר הוא, שבפחות מהשיעורים המוזכרים במשנה, החפצים אינם ראויים לשימוש רגיל של בני אדם אלא נוהגים להשליכם לאשפה או להמתין עד שתצטרף כמות נוספת הראויה לשימוש,

והתורה אינה מחייבת עונש סקילה למי שמחלל את השבת במזיד [בכוונה], וכן כפרה למי שעושה זאת בשגגה [בלי כוונה], כאשר אין משמעות מעשית לפעולה האסורה.

אבל גם הוצאת חפצים בכמות קטנה יותר מרשות לרשות בשבת אסורה באיסור תורה [שהרי 'חצי שיעור אסור מן התורה'], וכל השיעורים שנכתבו במשנה שלפנינו ובשאר המשניות שעוסקות בכך, הם לבירור השיעור המחייב 'קרבן חטאת' על פעולת הוצאתם בשבת.

במשנתנו נלמד על שיעורי הוצאה של החפצים הבאים: 'עצים', 'תבלינים', 'חומרי צבע', 'חומרי כביסה'.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המוציא עצים – אדם שמוציא בשבת עצים קטנים מביתו לרחוב [באיסור – במקום שאין בו 'עירוב'], כדי לבשל בהם, כמו שהיה נהוג בזמנים הקדומים. שיעור ההוצאה המחייבו הוא –

כדי לבשל ביצה קלה – 'ביצה קלה' היא ביצה של תרנגולת, והיא נקראת כך מאחר שהבישול שלה קל ומהיר יותר משאר הביצים.

בכדי להתחייב אין צורך להוציא עצים שראוי לבשל בהם ביצה שלימה, אלא אף אם ניתן לבשל באמצעותם 'גרוגרת' מביצת תרנגולת [כמות של 'גרוגרת' היא כגודלה של תאנה מיובשת], שעירבבו אותה כדי לעשות ממנה 'חביתה' [שבצורה זו היא מתבשלת במהירות], והיא כבר רותחת מחמת אש אחרת [וממילא זמן הבישול קצר עוד יותר].

אבל אם לא ניתן לבשל עם העצים שמוציא, אפילו 'גרוגרת' מביצת תרנגולת מעורבבת ומורתחת, לא חייבים על הוצאה זו 'קרבן חטאת'.

[אף שבמשנה לא הוזכר שיעור הביצה וצורתה, אנו לומדים זאת ממה שראינו במשניות הקודמות בדין הוצאת 'קנה' שלא ראוי לכתיבה, ששיעור הוצאתו הוא כשיעור הוצאת 'סתם עצים'. ושם מוזכר שמתחייבים על הוצאתו בכמות קטנה שניתן לבשל באמצעותה 'גרוגרת' מביצת תרנגולת כשהיא 'טרופה' כלומר מעורבבת, ורותחת מחמת אש אחרת].

תבלין – אדם המוציא מביתו בשבת את אחד ממיני ה'תבלינים' שמתבלים בהם את המאכל [להשבחת הטעם]. שיעור ההוצאה המחייבו הוא –

כדי לתבל ביצה קלה – אם יש בתבלין שהוציא כמות המספיקה לתיבול רגיל של 'גרוגרת' מביצת תרנגולת, הוא חייב על הוצאתו 'חטאת', אבל על פחות מכך לא, שאז ה'תבלין' אינו ראוי לשום שימוש הרגיל לבני אדם.

ומצטרפין זה עם זה – אדם שמוציא כמה סוגי תבלינים, ואין באחד מהם שיעור המחייב בהוצאה, אם כולם מאותו סוג, כלומר שניתן לתבל עם כולם את אותם סוגי מאכל, הם מצטרפים לשיעור המחייב [שיעור תיבול 'גרוגרת' מביצת תרנגולת].

אבל אם אדם מוציא שני מיני תבלינים, שאחד מהם תבלין מתוק, ואילו השני תבלין חריף, אינם מצטרפים לשיעור תיבול, מאחר שלא ניתן לתבל את אותו מאכל עם שניהם.

כמו כן, 'בצל' ו'שום' אינם נחשבים 'תבלין', אף שישנם אנשים שמתייחסים אליהם כך [שהם לא אוכלים אותם בשום צורה, אלא כהוספת טעם במאכל אחר], בכל זאת דינם ככל מאכלי האדם, ושיעור ההוצאה המחייב בהם הוא 'כגרוגרת' [כפי שלמדנו במשניות הקודמות].

קליפי אגוזים, קליפי רימונים – אדם המוציא קליפות רכות של אגוזים ורימונים, שמפיקים מהם 'צבע' ירוק ואדום,

אסטיס – אדם שמוציא עשב ששמו 'אסטיס', שעושים ממנו צבע כחול,

ופואה – או אם הוא מוציא שורש עשב שמפיקים ממנו צבע אדום,

שיעור הוצאת כל סוגי הצבעים הללו כדי להתחייב הוא –

כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה – בזמנים הקדומים היו נוהגות הנשים הנשואות להניח אריג קטן וצבעוני על גבי הכובע ששימש ככיסוי לשערות ראשם.

המשנה מלמדת, שכאשר ניתן לצבוע בחומרי הצבע לכל הפחות בגד בגודל אותו אריג, נחשב הצבע ראוי לשימוש בני אדם, וחייבים על הוצאתו 'קרבן חטאת', אבל על פחות מכך לא חייבים, מאחר שאין לו שום שימוש.

מי רגלים, נתר, ובורית, קמוניא, ואשלג – אדם המוציא בשבת חומרים המשמשים לכיבוס בגדים, שיעור ההוצאה הקטן ביותר שהוא מתחייב עליו ב'קרבן חטאת' הוא –

כדי לכבס בהן בגד קטן בסבכה – כאשר ניתן לכבס עם כמות החומרים שהוציא, את אותה חתיכת בגד שמניחות הנשים בכיסוי הראש שלהן ולעשותו נקי, חייב המוציאו. אבל על פחות מכך אינו חייב, מאחר שאין זה נחשב כמות שימושית עבור בני אדם.

רבי יהודה אומר: כדי להעביר על הכתם – ישנה הלכה, שכאשר יש לאשה כתם אדום על אחד מבגדיה, והיא מסתפקת אם כתם זה הוא דם טמא או לא, עליה לנסות לנקות את הכתם באמצעות חומרי כביסה [אלו המוזכרים במשנתנו ועוד חומרים שונים],

אם הכתם נעשה דַהוּי או שהוא נעלם לגמרי, הרי זה סימן שהכתם היה טמא וממילא האשה שלבשה את הבגד טמאה גם כן, ואם הכתם נשאר כמות שהיה, הרי זה סימן שהוא צבע אדום והבגד והאשה טהורים.

לדעת רבי יהודה, מאחר שיש שימוש בחומרי כביסה לצורך בדיקת הכתם, גם שיעור כזה נחשב ראוי לשימוש בני אדם, ולכן גם על הוצאת כמות קטנה יותר מאותם חומרי כביסה חייבים 'חטאת'.

[ורבי יהודה הולך כשיטתו במשניות הקודמות, שגם כאשר יש שימוש שאינו שימוש רגיל בכל יום, אלא רק לפעמים משתמשים כך בחפץ, הוא נחשב שימוש ראוי עבור מלאכת הוצאה וחייבים על כך 'קרבן חטאת'. אבל 'תנא קמא' סובר, שרק השימוש הרגיל בכל יום קובע את חשיבות החפץ לענין הוצאה].

 

הלכה בימינו

 

הערה: כבר ביארנו בפרקים הקודמים, שכל ה'שיעורים' והכמויות שאנו לומדים בענין איסור 'הוצאה' בשבת [במשנתנו ובמשניות הבאות], אינו נוגע למעשה בזמנינו,

שגם בהוצאת 'חצי שיעור' יש איסור תורה. וכל ה'שיעורים' הללו אמורים רק לזמן שבית המקדש קיים, לענין חיוב הבאת 'קרבן חטאת' בכדי לכפר על חילול השבת.