לימוד משנה – מותר להלביש את הכלב בשבת?

 

פרק ה' משנה ב'

 

האם מותר לטייל עם חיות או בהמות בשבת כשהם לבושים בגדים?

במשנה הקודמת למדנו על דברים שונים שאינם נחשבים ל'משא' ומותר להניח לבהמה לצאת בשבת ל'רשות הרבים' כשהם על גבה, שהם נחשבים כ'מלבוש' עבורה,

והטעם שאין להניח לה לצאת עם דברים הנחשבים ל'משא' הוא, שהתורה מצוה לאדם לדאוג שבעלי החיים שברשותו ינוחו וישבתו בשבת מעשיית מלאכות האסורות לאדם.

במשנה שלפנינו נלמד שישנם אופנים בהם גם בגד המונח על בעלי חיים נחשב ל'מלבוש' ולא ל'משא', ומותר לטייל עמו בשבת כשהבגד על גופו [אף שבדרך כלל בגדים המונחים על בעלי חיים אינם ניתנים עליהם לצורך שמירתם אלא ליפותם ובמשנה הקודמת למדנו שדבר כזה נחשב ל'משא', באופנים מסויימים הבגדים ניתנים על בהמות לצורך שמירה].

כמו כן מובאות במשנתינו דוגמאות של דברים נוספים שאינם נחשבים ל'משא' על גבי הבהמה אלא ל'מלבוש'. וכן מובאות דוגמאות שעליהם ישנם כמה דעות בין חכמי ישראל אם הדבר מותר או לא.

 

גם בדברים שמותר לבעלי החיים לצאת עמם, יש לדאוג לכך שאותו דבר לא ישמט מגופם כשהם יהיו ב'רשות הרבים',

שאם הם ישמטו ויפלו יש לחוש שבעליהם ירים אותם ויטלטל אותם בידיו ברשות הרבים 'ארבע אמות' [כשני מטר] או יותר, ובכך הוא יעשה איסור תורה של 'הוצאה' בשבת [שהעברת חפץ ממקום למקום ב'רשות הרבים' היא תולדה של 'מלאכת הוצאה'].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

חמור יוצא במרדעת – מותר לחמור לצאת ל'רשות הרבים' בשבת כשיש עליו כרית לצורך חימום החמור [ה'מרדעת' ניתנת על גב החמור מתחת ל'אוכף' שהיא כמין שטיח שעליו יושב הרוכב על החמור], שמאחר והוא לצורך החמור אין זה משאוי אלא מלבוש,

בזמן שהיא קשורה לו – היתר היציאה של החמור בשבת עם ה'מרדעת' הוא רק כאשר היא קשורה לגוף החמור, שכאשר היא לא קשורה דרכה ליפול, ויש לחוש שהיא תיפול ב'רשות הרבים' ובעליה ירים אותה ויטלטל אותה ארבע אמות ברשות הרבים באיסור.

ויש לקושרה לגוף החמור בערב שבת דוקא, מאחר שאם בתחילת השבת היא לא היתה קשורה לחמור, מוכח שהחמור לא נצרך לה כל כך לשמירת גופו מהצטננות, ובשבת קשרו את המרדעת לחמור רק בכדי לייפותו, וכבר למדנו [במשנה הקודמת] שאין להניח לבעלי חיים לצאת בשבת כשמונח עליהם דבר שניתן בהם לצורך יופי בלבד.

זכרים יוצאין לבובין – אדם שיש ברשותו כבשים, מותר להניח להם לצאת ל'רשות הרבים' כאשר קשור להם כנגד ליבם חתיכת עור בכדי למנוע מהזאבים לטרוף אותם, שמאחר ושמים להם דבר זה לצורך שמירתם, אין זה נחשב ל'משא' אלא ל'מלבוש'.

רחלות יוצאות שחוזות – כמו כן אין איסור בכך שנקבות הכבשים יצאו עם חבל הקושר להם את זנבם כלפי מעלה כדי שהן תוכלנה להתעבר בקלות, שמאחר וזה ניתן לצורך גופן אין זה נחשב ל'משא'.

כבולות – וכן אם קושרים את זנבם כלפי מטה כדי למנוע ממנה להתעבר בזמן שהיא מניקה, מותר לה לצאת כשהחוט או החבל עליה, שגם זה נחשב לצורך הבהמה.

וכבונות – מותר לכבשים לצאת ל'רשות הרבים' בשבת עם בגד שמכסה את כל צמרם כדי שהוא לא יתלכלך [שכאשר נולדים ה'רחלים', יש הנוהגים לקשור להם ביום לידתם, כאשר הצמר שלהם עדיין נקי לגמרי, בגד סביב גופם ומחברים את שתי קצוות הבגד ב'קרסים' – ווים הנקראים 'כבינות'. מסיבה זו נקראים כבשים אלו 'כבונות' על שם ה'כבינות'],

ומאחר והבגד נועד לשמירת צמר הבהמה, הדבר נחשב כמלבוש להם ולא כמשא [התנא בדוגמא זו כתב 'כבונות' בלשון נקבה, הסיבה לכך היא, שהצמר של הרחלות לבן יותר ולכן היו עוטפים אותו יותר מאשר את צמר הזכרים].

העזים יוצאות צרורות – מותר לעיזים לצאת בשבת עם בגד הקשור להם סביב עטיניהם,

וישנם שני אופנים לקשירת עטיני העיזים: א. שקושרים את העטינים עצמם עם חבל כדי לגרום לחלב להתייבש בגופה וכך היא לא תייצר חלב נוסף, והיו עושים זאת כדי לגרום לבהמה להתעבר או להשמין. ב. היו קושרים 'כיס' מבגד בכדי לשמור על החלב המטפטף מהעטינים שלא ישפך על הקרקע ויאבד,

בשתי האופנים הללו מתיר התנא לבהמה לצאת בשבת, ששניהם נועדו לשמירת הבהמה או על דבר שיוצא ממנה ולכן נחשבים החבל וה'כיס' למלבושים.

רבי יוסי אוסר בכולן – לדעת רבי יוסי אין לבהמה לצאת בכל הדברים שנמנו במשנה ['לבובים', 'שחוזות', 'כבולות' ו'צרורות'], מאחר שאין דרך רוב בני אדם לקשור דברים אלו בבהמותיהם,

ומאחר שלדעתו אין זו דרך בני אדם, אין להחשיב אותם כמלבוש גם אם הם נעשו לצורך שמירת הבהמה אלא דינם ככל משאוי שאסור לצאת עמו ל'רשות הרבים' בשבת.

חוץ מן הרחלין הכבונות – בבגד הקשור סביב צמר הבהמה כדי לשמור על נקיונה, מודה רבי יוסי שמותר להניח לה לצאת עמו בשבת, מאחר שדרך רוב בני אדם לעשות כך לבהמותיהם כדי לשמור על נקיון הצמר ולכן יש להחשיבו כ'מלבוש'.

רבי יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות ליבש – לדעת רבי יהודה בשתי האופנים שהתבארו לעיל שקשירת עטיני העיזים [בין בחבל הקושר את העטינים עצמם ובין ב'כיס' שקושרים לה סביב העטינים כדי שהחלב לא יאבד], אין הדבר נחשב למשאוי אלא למלבוש,

אלא שלדעתו אין להתיר את יציאת הכבשים בשבת אלא עם החבל הקושר את העטינים עצמם כדי לעצור את ייצור החלב, שהוא מהודק סביב העטינים היטב ואין חשש שיפול בשבת ב'רשות הרבים'.

אבל לא לחלב – אין להתיר את יציאת הבהמה עם ה'כיס' שסביב העטינים לצורך קבלת החלב, מאחר שהכיס לא קשור חזק כל כך אלא הוא רפוי כדי שיהיה בו מקום לקבל את החלב המטפטף,

ולכן אנו חוששים שכאשר הבהמה תהיה ב'רשות הרבים' הוא יפול ממנה ובעליה ירים אותו ויטלטל אותו באיסור ארבע אמות או יותר.

 

הלכה בימינו

 

ההלכות העולות מדברי המשנה למעשה:

א. חמור שמונחת עליו 'מרדעת' שקשורה בו מערב שבת, מותר להניח לו לצאת עמה בשבת, שהרי החמור רגיש לקור וה'מרדעת' מחממת ומונעת ממנו צער וחולי, לכן היא נחשבת ל'מלבוש' עבורו ואינה 'משא'.

לשאר הבהמות והחיות אין להתיר לצאת בשבת מבית בעליהם למקומות ציבוריים כאשר יש 'מרדעת' על גופם, שמאחר והם לא רגישים כל כך לקור אין זה מלבוש עבורם אלא משא, האסור בשבת גם לבהמות [שעל בעליהן לדאוג שהן לא יסחבו משא בשבת מטעם מצוות 'שביתת בהמתו'].

ב. מותר לבהמות שונות לצאת בשבת למקומות ציבוריים כשקשור להם בגופם חבלים לצורך שמירתם, למשל כבשים עם החבל הקשור להם בזנב, בין אם הוא קושר את הזנב כלפי מעלה ובין אם הוא קושרו כלפי מטה, וכן מותר להניח להם לצאת עם בגד שסביב גופם השומר את הצמר מלכלוך, שכל הדברים הללו נועדו לשמירת הבריאות והנקיון של הבהמות, ולכן הם נחשבים מלבוש ולא משא.

ג. מותר להניח לבהמה לצאת בשבת עם חבל הקשור בעטיניה בצורה מהודקת לצורך ייבוש ועצירת ייצור החלב, שגם זה נועד לטובת הבהמה [שעל ידי כך היא תתעבר ותשמין].

אבל אין לצאת בשבת עם 'כיס' הקשור מתחת עטיניה כדי לשמור על החלב המטפטף, שמאחר ולא מהדקים אותו כל כך הוא עלול ליפול ב'רשות הרבים' ויש לחשוש שבעליה של הבהמה ירים אותו ויטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים ויעשה בכך איסור תורה של 'הוצאה' [שההלכה בזה כדעת רבי יהודה במשנה].