לימוד משנה – איך תתנהג בפגישה עם אובמה?

 

פרק ט' משנה ה'

 

גם כאשר באה לאדם צרה, עליו לברך ולשבח להשם [ולומר ברכת 'דיין האמת'] מתוך שמחה!

במשנה שלפנינו נלמד, שהאדם חייב לקבל על עצמו את 'צידוק הדין', כלומר שיאמין בלב שלם שהכל מאת השם יתברך, וכל מה שהוא עושה, הכל לטובתו, על פי האמת והיושר.

והמשנה מלמדת, היכן רמוזה בתורה הלכה זו.

 

כמו כן נראה במשנה, שאם באים גויים ואומרים לאדם יהודי שימיר את דתו לדת אחרת, ואם לא יעשה כך יהרגוהו או יקחו את כל רכושו וממונו, עליו למסור את נפשו וממונו, ולא ימיר את דתו,

שלכל יהודי יש מצוה לאהוב את הקדוש ברוך הוא יותר מאת חייו הגשמיים, ולכן אפילו אם על ידי קיום מצוות 'אהבת השם' יטלו את חייו או שהוא יעשה עני ואביון, חובה עליו לקיים מצוה זו.

מצוה זו נקראת 'קידוש השם', שעל ידי שהאדם מוכן למסור את כל הדברים החשובים לו, כמו חייו ורכושו, בשביל אהבת השם, שמו של בורא העולם מתגדל ומתקדש,

שכל מי שרואה מעשה זה, מתפעל ומבין כמה יקרים מצוות התורה בעיני היהודים.  

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

חייב אדם לברך על הרעה – שכאשר באה לאדם צרה, למשל שאחד מקרוביו נפטר,

והוא מברך על כך ברכת 'דיין האמת', כמו שלמדנו במשניות הקודמות, עליו לברך ברכה זו מתוך שמחה,

כשם שהוא מברך על הטובה – שכמו שהאדם מברך את ברכת 'הטוב והמטיב' על דבר טוב שקיבל מתוך שמחה, כך צריך גם לברך את ברכת 'דיין האמת' מתוך שמחה.

והמשנה מבארת, היכן כתוב בתורה שצריך לברך תמיד מתוך שמחה:

שנאמר: 'ואהבת את השם אלוקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך' –שצריך לאהוב את השם – בורא העולם, בכל המצבים – 'בלב', 'בנפש' ו'בכל המאוד',

והמשנה מסבירה, מהם שלשת המושגים הללו:

'בכל לבבך' – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע – שגם כאשר האדם עוסק בתאוותיו הגופניות, באכילה, שתיה או בשינה, יכוון שעושה כך לצורך קיום מצוות השם, שיהיה בו כוח לקיים את המצוות כראוי,

'ובכל נפשך' – אפילו הוא נוטל את נפשך – שאפילו אם אומרים לאדם שיהרגוהו אם לא ימיר את דתו, עליו למות ולא להמיר את דתו, שצריך לאהוב את השם גם אם על ידי כך ינטלו חייו,

'ובכל מאדך' – בכל ממונך – שאדם צריך גם להסכים לאיבוד כל ממונו כדי שיוכל להישאר יהודי נאמן להשם ולמצוותיו,

דבר אחר – יש אפשרות נוספת להסביר את המושג השלישי – 'בכל מאודך',

'בכל מאדך' – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך – שבין בזמן שטוב לאדם וחייו מתנהלים על מי מנוחות, ובין אם חייו משתנים לרעה, ופתאום באה עליו צרה או מחלה,

הוי מודה לו במאד מאד – שגם באופנים הללו עליו לאהוב את השם ולהודות לו על כך בשמחה,

ומכך אנו למדים, שצריך לברך גם את ברכת 'דיין האמת', מתוך שמחה והודאה. 

 

הלכה בימינו

 

v    למדנו במשנה, שצריך לברך על דבר רע, ברכת 'דיין האמת' בשמחה, ולא בעצבות.

מפרשי המשנה, מסבירים כמה טעמים למצוה זו:

יש שכתבו, שהייסורים באים לאדם כדי לכפר לו על העבירות [וכמו שרגילים לומר כשבאה לאדם צרה: 'כפרת עוונות'], ולכן צריך לשמוח בהם, שהרי על ידי כך העולם הבא של האדם – שהוא נצחי, יהיה מושלם יותר.

ויש שכתבו טעם נוסף, שמי שמאמין בהשם, יודע שגם דברים שנראים רעים בתחילה, מתבררים בסופו של דבר כדברים טובים, ולכן העצבות תמיד מיותרת.

ובגמרא כתוב, שכל אדם צריך להרגיל את עצמו לומר שכל מה שעושה השם, הכל הוא לטובה,

והיא גם מספרת על אדם צדיק ששמו היה נחום, שהיה רגיל לומר בכל פעם שהיה קורה לו דבר רע: 'גם זו לטובה' [ולכן קראו לו כולם 'נחום איש גמזו'], ואמירה זו גרמה, שהדברים הרעים שאירעו לו נהפכו לבסוף לטובה,

ולכן, מי שבוטח ומאמין בהשם, הוא שומר עליו מכל נזק וצרה! ואפילו שהוא לא רואה עדיין את הטובה שתצמח מתוך הצרה, בודאי לבסוף יצא מכך טוב, או בעולם הזה, או בעולם הבא.

 

עוד נראה במשנה איך צריך להתנהג כשנמצאים בבית כנסת?

במשנה שלפנינו נלמד, שצריך להתנהג בבית כנסת בצורה מכובדת, ואסור להתלוצץ שם, כמו שהיה אסור להתנהג כך ב'בית המקדש'.

 

יש מצוה לכבד את 'בית המקדש', כמו שכתוב בתורה "ומקדשי תיראו", כלומר שמאחר ו'בית המקדש' הוא מקום קדוש, לכן צריך להרגיש שם 'כובד ראש', כלומר הרגשה של כבוד והכנעה מהשכינה של בורא העולם הנמצאת בו יותר משאר המקומות,

ולכן כאשר יבנה בית המקדש במהרה, יהיה אסור לנכנסים לשם להתנהג ב'קלות ראש', כלומר לצחוק שם או לספר בדיחות וכדומה,

וכמו כן אין להכנס לשם עם בגדים שאינם מכובדים, או כשגופו מלוכלך, וכפי שנראה במשנה.

וגם ב'הר הבית', שהיא הרחבה הגדולה שעליה היה בנוי בית המקדש, אסור להתנהג בצורה שאינה מכובדת, וכפי שנראה במשנה.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

לא יקל אדם את ראשו – אסור לאדם להתנהג ב'קלות ראש' – בצורה שאינה מכובדת,

כנגד שער המזרח – כאשר הוא עומד לפני הפתח של 'הר הבית' ששמו 'שער המזרח', והסיבה לכך היא,

שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים – כלומר ששער זה היה מכוון כנגד הפתח של המקום המקודש ביותר – 'בית קודש הקדשים', [ששם היה 'ארון הברית' ובו היו מונחות 'לוחות הברית' שהוריד משה רבינו מהר סיני].

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכות נוספות, בענין ההתנהגות ב'הר הבית':

לא יכנס להר הבית – שאסור לאדם להכנס לשם עם הדברים הבאים:

במקלו – כשהוא מחזיק בידו מקל הליכה, שזה מראה שהוא מכובד, ובמקום קדוש שנמצאת בו השכינה הקדושה, האדם צריך להתנהג בהכנעה,

ובמנעלו – שצריך גם לחלוץ את הנעלים לפני הכניסה למקום זה, שאפילו שהנעלים אינם חפץ של בזיון, שהרי הם משמשים את הרגלים להליכה,

בכל זאת צריך לחלוץ את הנעלים במקום קדוש, שחליצתם מראה על הכנעה לפני השכינה השורה שם,

ובפונדתו – שזה הארנק שהיו נוהגים ללבוש בזמנים הקדומים, והיו כורכים אותו סביב המותניים, ובתוכו היה כעין ארנק לאחסון הכסף,

ואין לאדם להכנס ל'הר הבית' עם ארנק זה, שהוא היה בולט, ונראה כאילו בא לעשות שם עסקים.

ובאבק שעל רגליו – שהכניסה למקום מקודש עם רגלים מטונפות היא בזיון, ולכן צריך לרחוץ את הרגלים לפני שנכנסים ל'הר הבית'.

ולא יעשנו קפנדריא – שאסור לאדם להכנס למקום המקדש כדי לקצר את דרכו,

שהוא לא חפץ להכנס לשם כדי להקריב קרבן להשם וכדומה, אלא הוא צריך להגיע למקום הנמצא מאחורי 'הר הבית' ורוצה לקצר את הדרך על ידי שיכנס לשם, וזה אסור כי מעשה כזה מבזה את המקום,

ורקיקה מקל וחומר – שאסור לירוק במקום המקדש, שאם אסור להכנס עם נעלים לבית המקדש, אפילו שאין בנעילתם בזיון אלא חוסר כבוד, בודאי שאסור לירוק שם, שזה מעשה מבזה.

 

הלכה בימינו

 

עכשיו נראה דבר הלכה למעשה שאנו למדים מדברי המשנה:

v      למדנו במשנה, שאסור להתנהג ב'הר הבית' שעליו היה בנוי בית המקדש בצורה שאינה מכובדת.

ובזמננו שאין לנו בית מקדש, שהרי הוא נחרב לפני כמעט אלפיים שנים, הבתי כנסיות הם משמשים מעין תחליף לבית המקדש, והם נקראים 'בית מקדש מעט', כלומר שחלק מהדברים שהיו עושים בבית המקדש, צריך לעשות בבית הכנסת,

שבמקום הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש בכל יום, בבוקר ובערב, צריך להתפלל בבית הכנסת, שלשה תפילות בכל יום, בבוקר ובערב,

ולכן להלכה, גם ב'בית הכנסת' אסור להתנהג בצורה שאינה מכובדת, ולכן אין לצחוק בהם ולא לדבר בהם דיבורים שאינם קדושים, אלא רק דברי תפילה או לימוד תורה,

וכן אין לאדם לאכול או לשתות או לישון בתוכם, [ורק אם זה לצורך בית הכנסת, למשל אם הוא השומר של המקום, וצריך להיות שם כל הזמן, אז מותר. וגם לתמידי חכמים הלומדים שם תורה כל היום, אם אינם רוצים לצאת מבית הכנסת בשביל לאכול ולשתות, מותר להם לאכול ולשתות בתוכו].

וכדאי להזהר גם שלא לירוק בהם, ואם הוא ירק שם, צריך לשפשף את הרוק ברגליו כדי שהמקום לא ישאר מאוס,

וכן אסור לעשות בהם 'קפנדריה', כלומר להכנס אליהם רק כדי לקצר את הדרך,

אבל מותר להכנס אליהם עם מקל הליכה וכן עם נעלים, ואין צורך לרחוץ את הרגליים לפני שנכנסים לשם.

מהי הצורה הראויה לברך את החבר כשפוגשים אותו?

במשנה שלפנינו נראה, שהחכמים תיקנו לומר ברכת שלום לחבר עם שם השם, כלומר שבתוך הברכה יאמר גם את שם השם [למשל שיאמר 'אלוקים יהיה בעזרך'],

וטעם התקנה, שכאשר ראו החכמים שמתרבים האנשים הכופרים בתורה ובמצוות השם, הם רצו שיהיה שמו של השם שגור בפי כולם, כלומר שכל היהודים ישתמשו בשמו של השם, ובכך תתחזק האמונה בו.

 

המשנה גם מלמדת, איך היו מברכים ברכות בזמן שבית המקדש היה בנוי, ואיך היו עונים הקהל שהיו שומעים את הברכות.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

כל חותמי ברכות שהיו במקדש – כאשר היו צריכים לומר ברכה בבית המקדש, חתימת הברכה לא היתה כמו שאנו אומרים היום 'ברוך אתה השם' [למשל 'ברוך אתה השם, מגן אברהם'], אלא

היו אומרים: מן העולם – כלומר, שהיו מוסיפים ואמרים 'ברוך אתה השם, מן העולם' [והיו אומרים: 'ברוך אתה השם מן העולם, מגן אברהם'],

משקלקלו המינין – ולאחר מכן, כאשר ראו החכמים שישנם הרבה יהודים הכופרים ב'תחיית המתים',

ואמרו אין עולם אלא אחד – שאותם כופרים היו אומרים שאין 'עולם הבא', אלא רק העולם שבו אנו נמצאים,

התקינו שיהו אומרים: מן העולם ועד העולם – כלומר, שצריך להוסיף ולומר 'ברוך אתה השם מן העולם ועד העולם', שבאמירה זו יש משמעות שישנן שתי עולמות, העולם הזה והעולם הבא.

 

עכשיו המשנה מלמדת, שהחכמים תיקנו תקנה נוספת, בענין אמירת שלום לחבר:

והתקינו – שהחכמים קבעו דבר נוסף,

שיהא אדם שואל את שלום חברו – בשם – כלומר, שכאשר אדם יפגוש את חבירו, יאמר לו אמירת שלום עם הזכרת שמו של השם בורא העולם, ואין בכך שום בזיון, שהרי בועז [שהיה סבו של דוד המלך], כאשר הוא אמר שלום, הוא הוסיף והזכיר את שמו של השם,  

שנאמר – שהרי כתוב בפסוק:

 'והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים השם עמכם, ויאמרו לו יברכך השם' – שכאשר בועז הגיע לשדותיו מהעיר 'בית לחם' – מקום מגוריו, הוא שאל את הפועלים שלו לשלום – האם השם עמכם? כלומר האם הרגשתכם טובה?

והם ענו לו באמירת שלום עם שם השם – 'יברכך השם'! [כלומר, שלומנו טוב, תודה לך על ההתעניינות].

ואומר – כלומר, שאם יהיה מישהו שיאמר, שאי אפשר ללמוד הלכה מדברי בועז לפועליו, שהרי הוא עשה כך על דעת עצמו, ומנין שכולם צריכים להתנהג כך,

על כך מביאה המשנה פסוק נוסף, שכתוב בו:

'השם עמך גבור החיל' – שמלאך השם [שליח משמים הנראה כאדם] בא לגדעון השופט [שהוא היה אחד ממנהיגי ישראל לפני שמינו מלך בארץ ישראל], ומסר לו דרישת שלום, שתהיה לו עזרה משמים בעת מלחמותיו עם אויבי ישראל,

ואת דרישת השלום הוא אמר עם הזכרת שם השם, ומכך יש ללמוד שגם אדם רגיל כשהוא מברך את חבירו בברכת שלום, יאמר את ברכתו עם הזכרת שמו של השם,

ואומר – ואם יבוא אדם ויאמר שגם מפסוק זה אי אפשר ללמוד הלכה, ששם המלאך לא בירך את גדעון ב'ברכת שלום', אלא רק אמר לו שהשם יהיה בעזרו,

אבל מנין שאדם רגיל המברך את חבירו, מותר לו להזכיר את שם השם,

על כך חוזרת המשנה, ומבארת שעיקר ההוכחה להלכה זו, היא מברכת בועז לפועליו, ואין להשיב שהוא עשה כך על דעת עצמו, שהרי נאמר בפסוק אחר:

'אל תבוז כי זקנה אמך' – כלומר, שאין לאדם לבזות בלבו את תקנות החכמים הזקנים, שמה שהם עשו היה לצורך קביעת ההלכה לכל הדורות הבאים אחריהם,

ולכן, בכל הדורות, יכול אדם להזכיר את שמו של השם כשהוא מברך את חבירו בברכת שלום,

ואומר – שהסיבה שבועז אמר כך, היא בגלל מה שכתוב בפסוק נוסף:

'עת לעשות להשם, הפרו תורתך' – ופירושו, שלפעמים ישנם זמנים שהאנשים עושים עבירות ומתדרדרים באמונתם בהשם, ובזמנים הללו צריך לקבוע הלכות, שהם מנוגדות להלכה הרגילה,

ולכן, אפילו שהזכרת שמו של השם פעמים רבות בכל יום, עלול לגרום לזלזול בכבוד השם,

בכל זאת כאשר ראו החכמים שהאנשים מאבדים את אמונתם בהשם, הם קבעו שכל אדם יזכיר את שמו של השם באמירת שלום לחבירו, וכך יהיה שמו נאמר על ידי כולם, ויזכרו את השם ולא ישכחוהו,

וזו הסיבה שגם בועז אמר כך לפועליו וקבע לבני דורו שמותר לומר שם השם בברכת השלום.

רבי נתן אומר: 'הפרו תורתך, עת לעשות להשם' – רבי נתן בא לפרש את הפסוק האחרון שהביאה המשנה, שכדי להבין את דרשת המשנה, צריך 'לסרס' את הפסוק, כלומר – לקרוא אותו בצורה הפוכה, קודם את החלק האחרון, ואחר כך את החלק הראשון [שבפסוק כתוב 'עת לעשות להשם, הפרו תורתך, ולפי פירוש המשנה בפסוק זה, צריך לקרוא את סוף הפסוק ואחר כך את תחילתו],

וכך פירושו: שכאשר 'הפרו תורתך' – שבזמנים בהם היהודים אינם מקיימים את מצוות התורה,

אז 'עת לעשות להשם', שאז צריכים החכמים לקבוע הלכות חדשות, אפילו שהן מנוגדות למצוות מהתורה, כדי שהאנשים יחזרו לדרך הישרה ולקיום המצוות.

 

הלכה בימינו

 

עכשיו נראה דבר הלכה למעשה שאנו למדים מדברי המשנה:

v    למדנו במשנה, שמותר לאדם לברך את חבירו ולומר בברכתו את שם השם, ואין בכך זלזול בכבודו של השם.

להלכה, נוהגים לומר כאשר פוגשים באדם מוכר: 'שלום עליך', ופירושו שהשם יהיה איתך ויעזור לך במה שתצטרך [ש'שלום' הוא אחד משמותיו של השם, ו'עליך' פירושו ששכינתו של השם תהיה בעזרך].

וכמו כן, כאשר חבר או שכן יוצאים לדרך רחוקה, יש לברכו ולומר לו 'לך לשלום', ופירושו שתהיה לו הצלחה בדרך.