לימוד משנה – אוכל פרי רטוב? טול ידים!

 

פרק ח' משנה ג'

 

הידים התלכלכו באמצע הארוחה, ואתה מנקה אותם במפית?

במשנה שלפנינו נלמד, שבתקופות הקדומות, בזמן שבית המקדש היה קיים והיו מקפידים על הלכות טומאה וטהרה, גם דבר כזה לא היה פשוט,

היכן יש להניח את המפית לאחר ניקוי הידים במהלך הארוחה, על השולחן או על משענת הכסא שיושב עליו?

ועיקר הדיון הוא, על איזה מקום יש לחשוש לטומאה חמורה יותר.

במשנה הקודמת למדנו, שחכמים קבעו הלכה, שלפני שאדם אוכל הוא צריך 'ליטול את ידיו', כלומר לשטוף את שתי ידיו על ידי שישפוך עליהם מים מכלי,

וטעם ההלכה, שידי האדם 'עסקניות', כלומר שהן נוגעות בכל דבר שמסקרן את האדם, ויש לחשוש שהן נגעו בדבר טמא, והאדם לא שם לב לכך.

והלכה זו קיימת גם בזמנינו, ולכן צריך 'ליטול ידים' לפני כל ארוחה, ולברך ברכת 'על נטילת ידים',

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

בית שמאי אומרים: מקנח ידיו במפה – שכאשר האדם צריך לנקות את ידיו שהתלכלכו תוך כדי הארוחה במפית, ינקה את הידים,

ומניחה על השלחן – כלומר, שלאחר הניגוב, יניח את המפית דוקא על השולחן, ולא על משענת הכסא שהוא יושב עליו,

שיש לחשוש שהכסא טמא [שהרי מותר לשבת על כסא טמא], ובגלל שהמפית רטובה מניגובו, היא תהיה טמאה [שהרי 'משקין' מקבלים טומאה גם מטומאה קלה, כמו שראינו במשנה הקודמת],

ולאחר מכן כשיצטרך להשתמש שוב עם המפית לניגוב הידים, יטמאו הידים מהמפית, והרי אסור לאכול בידים טמאות [כמו שראינו במשנה הקודמת, שלצורך כך תיקנו לשטוף את הידים לפני הארוחה],

לכן עדיף שיניח את המפית על גבי השולחן, ואז אין לחשוש שהמפית תיטמא, בגלל שלדעת 'בית שמאי' אסור לאכול על גבי שולחן טמא.

ובית הלל אומרים: על הכסת – כלומר, שאת המפית שבה ניגב את ידיו, יניח על הכסא שעליו הוא יושב דוקא,

ש'בית הלל' סוברים שמותר לאכול על גבי שולחן טמא, ולכן אם יניח את המפית על השולחן, המשקים שנבלעו במפית יטמאו בנגיעתם בשולחן,

ויש לחשוש שהמאכלים שעל השולחן יגעו אחר כך במפית והם יטמאו מחמתה,

שהחכמים עשו חומרא מיוחדת לטומאה של משקין, יותר מטומאה של כלים, ולכן השולחן אפילו כשהוא טמא, אינו מטמא מאכלים,

אבל משקין כשהן טמאים טומאתן חמורה ומטמאין גם את המאכלים, וכאשר הם טמאין אסור לו לאוכלם.

אבל אם יניח את המפית על משענת הכסא, אפילו שיש לחשוש שידיו יטמאו, כמו שביארנו בשיטת 'בית שמאי', בכל זאת עדיף שידיו יטמאו, ובכך יעבור על דברי החכמים שקבעו שהידים טמאות ואסור לאכול בלא שטיפתם, ולא יטמאו המאכלים, שטומאתם היא טומאה חמורה יותר שהיא כתובה בתורה.

 

הלכה בימינו

 

עכשיו נראה דבר הלכה למעשה, שאנו למדים מהמשנה:

v    ראינו במשנה, שחכמים גזרו שהידים של האדם טמאות לפני אכילת ארוחה שיש בה לחם, ולכן צריך 'ליטול ידים' לפני שמתחילים את הארוחה,

ועוד למדנו, שאם הידים לפני שטיפתם נגעו באיזה משקה, המשקה טמא בטומאה חמורה, ואם אחר כך המשקים נגעו באיזה דבר מאכל, הוא נטמא מהן.

להלכה, ממשנתינו אנו למדים, שכאשר אדם רוצה לאכול פרי או ירק כשהוא רטוב [למשל, אחרי ששטפו אותו במים כדי לנקותו מליכלוך או מחומרי ההדברה], עליו 'ליטול ידיו' קודם אכילתו,

שהרי הידים מטמאות את המשקה שסביב הפרי, והמשקה מטמא את הפרי,

וישנה דעה הסוברת, שצריך גם לברך על נטילה זו ברכת 'אשר קידשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים', כמו שמברכים אחרי ה'נטילת ידים' לצורך אכילת לחם,

ולמעשה, צריך 'ליטול ידים' על אכילת דבר רטוב, אבל אין לברך שום ברכה על הנטילה, אלא מיד אחרי שטיפת הידים, יברך את ברכת המאכל ויאכל אותו.