לימוד משנה – בשמים יתבעו את האדם גם על נטילת ידים!

 

פרק ח' משנה ב'

 

כבר למדנו איך עושים 'קידוש', אבל מתי עושים אותו?

במשנה שלפנינו נראה, שגם בזה יש שתי דעות, דעת 'בית הלל' ודעת 'בית שמאי'.

 

חכמי ישראל קבעו, שלפני שאוכלים כל ארוחה שיש בה לחם, צריך לשטוף את שתי הידים במים על ידי שפיכה מכלי, שטיפה זו נקראת 'נטילת ידים' [השם 'נטילה' הוא מלשון 'נטלא', שהוא שם הכלי בארמית, שאיתו היו נוהגים לרחוץ את הידים].

וטעם הדבר, שבגלל שידי האדם הם 'עסקניות', כלומר שהם נוטות לנגוע בכל דבר שמסקרן את האדם, ולפעמים הם עלולות ליגוע בדבר טמא בלי שהאדם ישים את ליבו לכך, לכן הידים לפני שטיפתם במים, הם בגדר 'ספק טומאה',

ומאחר ובזמן שבית המקדש היה קיים היו ה'כהנים' אוכלים פירות של 'תרומה', [שהיה ניתן להם במתנה על ידי שאר היהודים], ויש מצוה לאכול את התרומה כשהגוף טהור,

לכן קבעו החכמים, שכדי שהכהנים לא יכשלו באכילת התרומה מתוך טומאה, עליהם לשטוף את הידים עם מים לפני אכילת התרומה, ובכך הם נטהרות,

וכדי שהכהנים לא ישכחו ליטלו את ידיהם לפני אכילת התרומה, קבעו החכמים לכל היהודים ליטול את ידיהם לפני שאוכלים ארוחה שיש בה לחם, שעל ידי כך יתרגלו גם הכהנים ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה ולא ישכחו,

 

הלכה נוספת נלמד במשנה, שטומאת הידים אינה מטמאת כלים, אלא רק על ידי משקים,

כלומר, שאם ידים שהן טמאות [לפני נטילת ידים] נגעו בכלי, הוא לא טמא, אבל אם הכוס היתה רטובה, והידים נגעו בנוזלים שמקיפים את הכלי, הכלי טמא.

 

ולפני שנלמד את המשנה יש להבהיר, שכל הלכות טומאה וטהרה שנלמד במשנה זו ובמשניות הבאות, אינן שייכות בזמנינו, שמאז שנחרב בית המקדש כולנו נחשבים ל'טמאים', בגלל שחלק מאופני הטהרה אינם מצויים אצלנו, כמו 'פרה אדומה' [שהיא מטהרת את האדם שנטמא ב'טומאת מת'],

ובכל זאת המצוה של 'נטילת ידים' עדיין קיימת, ולכן לפני כל ארוחה שאוכלים בה לחם, צריך ליטול ידים ולברך ברכה – 'ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על נטילת ידים'.

ומשנתינו מבארת, האם בשבת צריך לשטוף את הידים לפני שמוזגים את היין ואומרים 'קידוש', או שיש לומר את ה'קידוש' לפני נטילת הידים.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

בית שמאי אומרים: נוטלין לידים – שעוד לפני אמירת ה'קידוש' צריך ליטול ידים לצורך אכילת סעודת השבת,

ואחר כך מוזגין את הכוס – כלומר שמזיגת הכוס ואמירת ה'קידוש' יהיו בין נטילת הידים לברכת 'המוציא לחם מן הארץ' על החלה.

וטעם הדבר, שאם ימזוג את היין לכוס לפני שיטול ידיו, יש לחשוש שבזמן מזיגת היין לכוס תירטב הכוס מבחוץ, והידים הטמאות יגעו ביין המקיף את הכוס, ובכך הכוס תיטמא, ואסור להשתמש בכלי שאחוריו טמא,

ולכן, קודם יש לרחוץ את הידים כדי שיטהרו, ורק אחר כך ימזגו את היין בכוס הקידוש, ואז אין לחשוש לטומאה כלל.

ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס – שקודם יש למזוג את היין לכוס ה'קידוש',

ואחר כך נוטלין לידים – שרק אחרי מזיגת היין ואמירת ה'קידוש', ירחצו המשתתפים בסעודה את ידיהם לצורך האכילה.

שלפי דעת 'בית הלל', מותר להשתמש בכוס הטמאה מבחוץ, ולכן אין מניעה לעשות את ה'קידוש' לפני רחיצת הידים,

והסיבה שעדיף יותר למזוג את הכוס ולקדש לפני רחיצת הידים היא, שהרי קיום מצוות ה'נטילה' הוא לצורך האכילה,

לכן יש להשתדל שהיא תהיה סמוכה לאכילה כמה שיותר, ולא יפסיק בינה ובין האכילה במצוות הקידוש.   

 

הלכה בימינו

 

עכשיו נראה דבר הלכה למעשה שאנו למדים מהמשנה:

v    ראינו במשנה, שיש שתי דעות בענין זמן עשיית הקידוש, לדעה אחת יש לעשותו לפני נטילת הידים לצורך אכילת הסעודה, ולדעה השניה, יש לעשותו בין הנטילה לברכת 'המוציא'.

להלכה, יש בזה כמה מנהגים, יש הנוהגים כדעת 'בית הלל', שקודם מוזגים את היין לכוס ומקדשים, ואחר כך נוטלים ידים לצורך הסעודה,

ויש הנוהגים ליטול ידים לפני אמירת הקידוש.

ולכל הדעות, כאשר אין לאדם יין בביתו, ואז צריך לומר את ה'קידוש' על החלה [כשהוא מחזיק בה], צריך קודם ליטול ידים, ורק אחר כך לומר את ברכת 'המוציא' וברכת הקידוש.