ברכת המזון וזימון באיצטדיון טדי

 

 

פרק ז' משנה ג'

 

 

איך אומרים 'ברכת הזימון'?

במשנה זו נלמד, של'ברכת הזימון' ישנן כמה נוסחאות מעניינות, המשתנות לפי כמות המשתתפים בארוחה.

 

 

ככל שמספר המשתתפים בארוחה הוא גדול יותר, כך יש להוסיף ב'ברכת הזימון' כינויי שבח וגדולה לבורא העולם,

ויש כמה דעות בין חכמי ישראל, האם ככל שהכמות עולה, יש להוסיף בשבח השם, או שישנן שתי נוסחאות בלבד, נוסחה אחת למקרה שבארוחה משתתפים עד עשרה אנשים, ונוסחה נוספת למקרה שהמשתתפים הם רבים יותר מעשרה אנשים.

 

 

עכשיו נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המשנה שואלת: כיצד מזמנין – מהי נוסחת הברכה אותה צריך לומר כשמזמנים?

בשלשה, אומר: נברך – כאשר שלשה אנשים אוכלים יחד, צריך אחד מהם לומר לשנים שאיתו: 'נברך שאכלנו משלו', והם עונים לו 'נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו'.

 

בשלשה והוא, אומר: ברכו – שכאשר ישנם ארבעה אנשים האוכלים יחד, אחד מהם אומר לשלשה ' ברכו שאכלנו משלו' ולא ' נברך ', שהרי גם בלעדיו הם שלשה הראויים לומר את 'ברכת הזימון'.

 

 

 

בעשרה, אומר: נברך לאלוקינו – שכאשר עשרה אנשים אוכלים ומברכים יחד, השבח להשם הוא גדול יותר, ולכן יש להוסיף את המילה 'אלוקינו' בברכת הזימון,

ולכן המזמן אומר: 'נברך לאלוקינו שאכלנו משלו', וכן שאר המשתתפים עונים לו 'ברוך אלוקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו'.

בעשרה והוא, אומר: ברכו – שכאשר גם בלעדי המזמן ישנם עשרה אנשים האוכלים יחד, המברך אומר 'ברכו אלוקינו' ולא 'נברך', וכמו בארבעה האוכלים יחד.

 

אחד עשרה, ואחד עשרה רבוא – כלומר, שההוספה של המילה 'אלוקינו' בעשרה האוכלים יחד, היא ההוספה החשובה ביותר שיש להוסיף בברכת הזימון, ואפילו אכלו מאה אלף אנשים יחד, נוסחת הברכה נשארת אותה נוסחה: 'נברך אלוקינו שאכלנו משלו',

והלכה זו היא לפי דעתו של רבי עקיבא, שלא מחלק בין עשרה ליותר מעשרה, וכפי שנראה בהמשך המשנה.

כעת המשנה ממשיכה לבאר את דעתו של רבי יוסי, שככל שמספר המשתתפים גדול, צריך להוסיף עוד דברי גדולה ושבח לבורא יתברך, [ובהמשך המשנה נראה, על מה סמכו חכמי ישראל לומר את שיטתם] :

 

במאה, אומר: נברך להשם אלוקינו – שכאשר מאה אנשים אוכלים יחד, צריכים להוסיף כינוי נוסף לשמו של בורא העולם, ולכן יאמר המזמן 'נברך להשם אלוקינו שאכלנו משלו', ובאמירה זו יש יותר חשיבות וגדולה,

במאה והוא, אומר ברכו – שהמזמן אומר לשאר המשתתפים 'ברכו השם אלוקינו שאכלנו משלו'.

באלף, אומר: נברך להשם אלוקינו אלוקי ישראל – שכאשר אלף אוכלים יחד, צריכים להוסיף ב'ברכת הזימון' כינוי נוסף – 'אלוקי ישראל', מלבד שאר הכינויים האמורים לעיל.

 

באלף והוא, אומר: ברכו – שבמקום 'נברך' יאמר המזמן 'ברכו', וכמו שביארנו בכל שאר נוסחאות הברכה,

ברבוא, אומר: נברך להשם אלוקינו, אלוקי ישראל, אלוקי הצבקות, יושב הכרובים, על המזון שאכלנו – שכאשר עשרת אלפי אנשים אוכלים יחד, צריכים להוסיף את ההוספה החשובה ביותר, שבו מוזכר שבח בורא העולם בחמשה כינויים שונים.

 

ברבוא והוא, אומר: ברכו – שצריך לשנות מ'נברך' ל'ברכו', כמו בשאר המקרים.

כענין שהוא מברך – כמו שאומר המזמן לשאר המשתתפים,

כך עונין אחריו: ברוך השם אלוקינו, אלוקי ישראל, אלוקי הצבקות, יושב הכרובים, על המזון שאכלנו – ששאר המשתתפים צריכים לענות לו באותם מילים שהוא אמר להם, ולכן כשיש הרבה משתתפים, שהמזמן אומר הרבה דברי שבח, גם המשתתפים צריכים לענות לו באותם דברי שבח.

 

 

עכשיו המשנה מבארת את שתי הדעות בענין ההוספות שצריך המזמן להוסיף בברכת הזימון כשישנם משתתפים רבים:  

רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הן מברכין – כלומר, שככל שהמשתתפים בארוחה רבים יותר, כך צריך להוסיף בדברי שבח לבורא העולם ב'ברכת הזימון',

וכל האמור במשנה, שככל שהמשתתפים רבים יותר, צריך להוסיף בשבח השם, הוא כפי דעתו של רבי יוסי הגלילי, וכעת הוא מסביר את שיטתו,

שנאמר 'במקהלות ברכו אלוקים, השם ממקור ישראל' – שמפסוק זה הכתוב בתהלים אנו למדים, שכאשר יש 'מקהלות', כלומר קהילה גדולה של אנשים המברכים יחד, יש לברך את האלוקים לפי רוב הקהל,

 

ולדעת רבי עקיבא, פסוק זה לא מלמד את ההלכה בברכת הזימון, אלא הלכה אחרת.

אמר רבי עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת – רבי עקיבא מסביר את שיטתו, שכשם שבבית הכנסת, כאשר מברכים את השם בשעת התפילה, ולצורך כך צריך שיהיה 'מנין' של עשרה אנשים,

אחד מרובין ואחד מועטין – בין אם יש שם עשרה אנשים בדיוק, ובין אם יש שם הרבה יותר מעשרה,

אומר: ברכו את השם – בכל מקרה אינו מוסיף על שבח השם מעבר להזכרת שמו באמירת 'ברכו את השם',

ולכן גם בברכת הזימון, אין להוסיף יותר מהזכרה אחת של כינוי שמו של בורא העולם, באמירת 'אלוקינו', ואפילו כשיש הרבה מאוד משתתפים, אין להוסיף יותר מהזכרה זו,

 

רבי ישמעאל אומר: ברכו את השם המבורך – דעתו של רבי ישמעאל היא כרבי עקיבא, אלא שהוא סובר שבבית הכנסת לא אומרים 'ברכו את השם' בלבד, אלא מוסיפים מילה נוספת בשבח השם, ואומרים 'ברכו את השם המבורך ', כדי שהמברך לא יוציא עצמו מכלל המברכים,

שאם יאמר 'ברכו את השם' בלבד, נראה מדבריו שהוא אומר לשאר המתפללים לברך, בעוד הוא לא מברך את השם, לכן יוסיף את המילה 'המבורך', שמשמע שגם הוא מברך את השם.

 

 

הלכה בימינו

 

 

v     למדנו במשנה, שיש הבדל בנוסח הזימון, בין אם יש שלשה אנשים האוכלים יחד, ובין אם יש ארבעה, שבשלשה אומר המזמן ' נברך שאכלנו משלו', ובארבעה הוא אומר ' ברכו שאכלנו משלו',

וכמו כן ראינו שיש שתי דעות, האם יש להוסיף כינויי שבח לבורא העולם, ככל שהמשתתפים בארוחה רבים יותר, או שיש להוסיף רק את המילה 'אלוקינו' כשיש עשרה סועדים, ואין להוסיף יותר גם כשהמשתתפים הם רבים.

 

להלכה, כשיש ארבעה סועדים יכול המזמן לומר 'ברכו', אבל יותר טוב שיאמר גם באופן זה 'נברך', שבאמירת 'ברכו' יש משמעות שהוא אומר לשאר המשתתפים לברך לבורא העולם והוא עצמו לא מברך איתם, ולכן יאמר 'נברך' כדי שגם הוא יהיה בכלל המברכים.

וההלכה היא כדעת רבי עקיבא, שבפחות מעשרה מברכים, יאמר המזמן 'נברך שאכלנו משלו', ובעשרה או יותר יוסיף ויאמר 'נברך אלוקינו שאכלנו משלו', ואף אם אלפי אנשים אוכלים יחד יאמר כך.

 

ומה שכתוב במשנה ש'בעשרה אומר נברך לאלוקינו', להלכה אין לומר 'לאלוקינו' , אלא 'אלוקינו' בלי האות ו' בתחילה, שהרי בפסוק שהביא רבי עקיבא כסיוע לדבריו כתוב 'במקהלות ברכו אלוקים ' ומשמע שאין להוסיף ו'.