איך מקבלים הצדיקים רוח הקודש בשעת התפילה?

 

 

פרק ה' משנה ה'

 

היום נלמד במשנה, דבר חדש שלא הכרנו עד כה,

והוא שכאשר אדם טועה בתפילתו, למשל כשהוא דילג מילים או ברכות שלימות ב'תפילת העמידה', דבר זה הוא סימן לא טוב לו, וזה רמז שבקשותיו לא מתקבלות בשמים כראוי,

ויותר מכך, כאשר שליח הציבור טועה בתפילת החזרה, זה סימן לא טוב לכל בקשות המתפללים בבית הכנסת יחד איתו, בגלל שהוא שליח של כולם ועל ידי תפילתו הם מקיימים את מצוות התפילה כראוי,

ולכן אם הוא טועה, זה סימן שתפילת כולם לא התקבלה.

 

עכשיו נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המתפלל וטעה – מי שמתפלל 'תפילת העמידה', וטועה בברכות, שהוא דילג על מילים או אמר מילים שאינן ראויות לאותה ברכה,

סימן רע לו – הטעות מרמזת על סימן לא טוב, שהבקשות שביקש בתפילה אינן מתקבלות בשמים כראוי.

ואם שליח צבור הוא – שטועה ב'תפילת החזרה' שאומר בקול רם,

סימן רע לשולחיו – שדבר זה מרמז על תפילות כל המתפללים באותה תפילה, שהן אינן מתקבלות כראוי.

מפני ששלוחו של אדם כמותו – שה'שליח ציבור' אומר את תפילת החזרה בשליחות כל המתפללים, והם מקיימים בתפילתו בקול רם את מצוות התפילה כראוי, ולכן הטעות שלו היא כטעותם של כולם.

 

עכשיו המשנה מספרת מעשה על אחד מהתנאים הקדושים בענין זה:

אמרו עליו – סיפרו מעשה,

על רבי חנינא בן דוסא – שהיה מגדולי התנאים הקדושים,

כשהיה מתפלל על החולים – שהמשפחות של החולים היו שולחים אליו את שמותיהם כדי שיתפלל עליהם,

ואומר: זה חי, וזה מת – שלאחר שהתפלל, לפעמים היה אומר שהחולה יחיה, ולפעמים אמר שהוא ימות,

אמרו לו: מנין אתה יודע? – שאלו אותו תלמידיו, על מה הוא מסתמך כשהוא אומר מי יחיה ומי ימות?

אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי – הוא השיב להם, שאם תפילתו היתה בכוונה ומעומק ליבו, ולא היתה בה שום אמירה של טעות,

יודע אני שהוא מקובל – כלומר, שאז הוא ידע שהתפילה התקבלה בשמים, והחולה יתרפה ויחיה,

ואם לאו – שהתפילה לא היתה בכוונה כראוי, או שאירע לו טעות ובלבול במהלך התפילה,

יודע אני שהוא מטורף – כלומר, שדחו את תפילתו והיא לא הקבלה, והחולה לא יתרפה ממחלתו אלא הוא ימות. [ו'מטורף' הוא דבר שלא מיושב ומתקבל] ,

אבל, כמובן לא כל אדם יכול להבחין בדבר זה, אלא רק תנא קדוש כרבי חנינא,

ומה שלמדנו במשנה שהטעות בתפילה מרמזת שהתפילה לא התקבלה, אין הכוונה שהיא לא מתקבלת בכלל ושיהיה הפוך ממה שהאדם ביקש בתפילתו, אלא שהוא סימן שהיא לא התקבלה כראוי בשלימות.

 

הלכה בימינו

 

v     במשנה למדנו, שהטעות בתפילה היא סימן שהבקשות שנאמרו בה אינן מתקבלות בשמים.

להלכה, סימן זה הוא דווקא כאשר המתפלל לא כיוון במילות התפילה, ולכן טעה ודילג על מילים או טעה באמירת הברכות,

אבל אם שכח להוסיף את ההוספות שאומרים בשבתות, בראשי חודשים או בחגים, וכן אם הוא מגמגם בלשונו ולכן ישנן מילים שלא יוצאות מפיו כראוי, אין זה סימן רע כאשר הוא מכוון במילות התפילה.

כמו כן, רק טעות בברכה הראשונה של 'תפילת העמידה' היא סימן רע, שזה רמז על כך שתפילתו אינה רצויה מתחילתה, אבל אם טועה בשאר הברכות שבתפילת העמידה אין זה סימן רע לתפילתו.