7 ימים ללא מקלחת חמה

 

 

פרק ב' משנה ו'

 

אחרי שלמדנו במשנה הקודמת, שרבן גמליאל החמיר על עצמו, וקרא קריאת שמע גם כשהיה פטור מכך, מביאה משנתינו מעשה נוסף שבו נהג רבן גמליאל שלא כעיקר ההלכה, בגלל טעם מיוחד שהיה לו.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

רחץ לילה הראשון שמתה אשתו – רבן גמליאל רחץ את גופו במים חמים, בלילה הראשון שלאחר קבורת אשתו, אפילו שבאותו זמן הוא היה 'אָבֵל', וההלכה היא שאסור לאבל לרחוץ את גופו.

אמרו לו תלמידיו – הם הקשו לו על המעשה הזה: לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? – הרי אתה בעצמך לימדת אותנו הלכה זו, שאסור לאבל להתרחץ במים חמים?

אמר להם – השיב להם רבן גמליאל: איני כשאר כל אדם, אסטניס אני! – שבגלל שגופי חלש ונוטה להצטנן מהר, מותר לי לרחוץ גם במים חמים, שאם לא אתרחץ, אני עלול לחלות, ורחיצה כזו מותרת גם לאבל,

שהסיבה שאסור לאבל לרחוץ, היא כדי שהוא יהיה עסוק באבילותו ולא בתענוגי הגוף, אבל רחיצה שבאה למנוע צער וחולי אינה נחשבת לתענוג, ולכן היא מותרת.

 

·         מלשון המשנה משמע, שרבן גמליאל רחץ את גופו במים חמים דוקא בלילה שאחרי יום הקבורה, ולא ביום הקבורה בעצמו.

והסיבה לכך היא, שביום הקבורה קרובי המת נקראים 'אוננים', ובזמן זה מנהגי האבילות שעליהם לנהוג חמורים יותר ומפורשים בתורה, ולכן גם רבן גמליאל שהיה 'איסטניס' לא התיר לעצמו להתרחץ אז במים חמים,

שבזמן האנינות, אסור לרחוץ גם רחיצה לצורך מניעת צער, בגלל שסוף סוף יש הנאה לגוף בזמן הרחיצה.

ורק בלילה שלאחר מכן, שאז הוא היה נקרא 'אבל', וההלכה שלא להתרחץ בימי האבילות היא מתקנת חכמים, סבר רבן גמליאל שמותר לו לרחוץ את גופו במים חמים, בגלל שהיה איסטניס, ולא התכוון לרחיצה של תענוג.

 

הלכה בימינו

 

v     במשנה למדנו, שמי שהוא 'איסטניס' וגופו חלש ונוטה להצטנן, מותר לו לרחוץ גם בימי האבילות במים חמים, כשהוא לא מתכוון להתענג בכך.

על פי זה פסק ה'שולחן ערוך', שגם מי שיש בשערות ראשו ליכלוך רב בגלל שלא התרחץ, ועל ידי כך הוא סובל סבל רב, מותר לו לרחוץ את ראשו במים חמים בימי אבילותו.

אבל לא כל אדם יכול לומר בימי האבילות שהוא איסטניס כדי שיתירו לו את הרחיצה, אלא דוקא אדם שהיה ידוע עוד קודם ימי האבילות שהוא חלוש ושומר מאוד על נקיות גופו ורחיצתו בכל יום, הוא נחשב כ'איסטניס' ומותר לו לרחוץ בחמים.