אין על חיי החברה בישיבה !

מאז שהתחזקתי, היה דבר אחד שהפריע לי כל הדרך: החברים שלי "הישנים".


הרי למרות שכבר הגעתי ולמדתי בישיבה, מידי פעם הייתי נוסע לשבתות או לחופשות פה ושם בבית שלי, בראשון לציון, ואז היו פוגשים אותי כל החברים שהיו לי מבית הספר. הדבר הכי קשה היה ללכת לידם עם הכיפה ולעתים גם עם הציצית שמבצבצת החוצה מן המכנסיים. הם היו מסתכלים עליי כמו על תרנגול.

וזה עוד היה איכשהו בסדר. הבעיה התחילה קצת לאחר מכן, כאשר חברים שהיו ממש חברים טובים שלי מ"העבר", התחילו לנסות להשפיע עליי לחזור אחורה. "מה עובר עליך?", "מה פתאום אתה שם כיפה"? "בשביל מה אתה צריך את כל זה"?, ובגלל שהם היו ממש חברים טובים שלי בעבר, הדיבורים שלהם גם התחילו קצת להשפיע עליי. התחלתי לחשוב – כל החברים הטובים שלי מפעם ישמחו שאני אחזור לשכונה ואליהם, אז למה לחיות רחוק, ולמה לעזוב את הכל?

ואז הגיע ערב אחד, שבו יצאתי מהישיבה לטיול רגלי קצר, והתחלתי לחשוב לעצמי: מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי?

הרי אני נמצא בישיבה לא יום ולא יומיים, אני משוכנע ויודע שהתורה היא אמת ואין בלתה. אז האם בגלל איזה נושא של חברים מהעבר פתאום "אחזור אחורה"? וזה לא היה בשעה אחת, ולא בשעתיים, אבל באותו לילה חזרה לישיבה ודיברתי עם החברים מהישיבה, עשינו מין "פאנל" כזה משותף, ואז הבנתי שהחברים הטובים האמיתיים שלי, אלה שבאמת דואגים לי, הם בישיבה. ואז החלטתי סופית לא לעזוב את הישיבה, ומאז אני כאן.