המתמטיקה המיותרת

במקרה מצאתי מאמר יפה של הניה שוורץ בעיתון 'משפחה'. והנה הוא לפניכם:

 

'אני מביטה במחברת המתמטיקה של בת כיתה ח' שלי. היא רוצה להראות לי את המחברות המסודרות שלה, בהחלט יש מה לראות. אני עוקבת בענין. מכירה את התאריכים בהיסטוריה ונזכרת כמה אהבתי את השיעורים הללו, מרפרפת על פני מחברת דינים ומאחלת לה שתזכור תמיד מה צריך לעשות ואיך, ועוד יותר- שימצא לה בעל שישחה בכל תרי"ג וסעיפיהם. ממשיכים למחברת יהדות מלאת השכפולים המודבקים בסדרם ומקנחת במתמטיקה.

 

אני מביטה במספרים. האם מדובר בשפה חדשה? כנראה שכן. אני יודעת לקרוא את הספרות, אבל אין לי מושג מה הן אומרות.

 

"תראי איזה תרגיל ארוך, מצביעה התלמידה בגאווה על תרגיל שהמורה נתנה כרשות כי הוא קשה מידי, אבל היא הצליחה לפתור.

 

"ארוך מאד" אני מאשרת ומשתדלת לא להגיד בציניות שארוך מידי. מבחינתי הוא מיותר ביותר.

אני לא מבינה בו כלום.

 

האם אני טיפשה? נדמה לי שלא. חלפו הימים שבהם בררתי לעצמי כמה אני שווה. אני יודעת שאני לא טיפשה ואני יכולה להביט במחברת מתמטיקה ולהגיד בלי כאב ובלי בעיות של אגו מוקטן או בטחון עצמי נמוך: אני לא מבינה כלום.

 

כלום. אף לא תרגיל אחד או משוואה אחת בכל מליון המספרים הרשומים בעט דקיק בלי מחיקה אחת. אני לא רוצה לקלקל, אז אני עוברת למחברת הבאה, שם ב"ה חוזר אלי שכלי ואני מבינה את הכתוב ואפילו נהנית.

 

שעורי מתמטיקה היו הסיוט שלי בזמנו. זה לא היה סתום לי כמו היום, הבנתי את המורה, עשיתי שעורים כסדרם, המבחנים אולי הורידו לי את ממוצע הציונים אבל גם הם לא ירדו מתחת לשמונה, ככה שעוד הייתי בענינים.

 

אבל באמת לא הבנתי למה אני צריכה ללמוד את המקצוע המשעמם הזה, שיש לו תשובות ידועות מראש, ואף פעם אי אפשר להתחכם או לחשוב יצירתית. שתיים ועוד שתיים חייב להיות ארבע, וארבע בריבוע לא יכול להיות שלא להיות…כמה. כמעט אמרתי שש עשרה…

 

עברתי את למודי המתמטיקה בעור שיני, בכח ממש, כמעט כל יום שלושת רבעי שעה של שעור משעמם, ועד היום לא יצא לי שום דבר מכל מה שלמדתי. את החשבון של המכולת עושה המחשב, כל יתר השימוש שלי שמספרים- הספיקה לו שנת לימוד אחת.

 

כמוני אפשר לשער יושבות תלמידות לאלפים, גם כיום חלקן פשוט לא מתענינות, חלקן משתעממות ממספרים, חלקן הומניות וראשן במקצועות אחרים, ורובן סתם מתקשות כי מתמטיקה צריכים מורים טובים וכאלו ממש אין הרבה.

 

אם חשבתי שאולי אני טועה, הנה מה שאמרו כמה מומחים בנושא בראיונות לתקשורת מילה במילה:

 

"אני חושב שאין טעם להכריח אדם ללמוד מתמטיקה אחרי כיתה ו' אם אין לו נטיה לכך" , אומר ההסטוריון פרופסור אביעד קליינברג מאונברסיטת תל- אביב. לדבריו, בניגוד לנבואותיהן של מורותיו למתמטיקה, מעולם לא יצא לו להתמודד עם בעיה מתמטית מאז שסיים את בית הספר.

 

"מוטב להניח למי שאין לו כשרון למתמטיקה ולטפח את כשרונותיו בתחומים שהוא אוהב". כך הוא אומר.

 

פרופסור איילון לינדשטראוס, זוכה מדלית פילסס היקרתית (הנובל של מתמטיקה), אומר:"נדמה לי שכמתמיקאי אני אמור להבין מה נדרש מספר לימוד בחשבון של כיתה ד', אבל עיינתי בספר לכיתה ד' של הבת שלי ולא הצלחתי להבין מה רוצים ממני".

 

"חלק ניכר מהתלמידים יכולים להסתפק בפחות משלוש יחידות מתמטיקה. לא כולם צריכים להיות מהנדסים בינאריים, דברי דוקטור גבי אביטל, לשעבר המדען הראשי במשרד החינוך.

 

ועם כל זה, גם השנה, גם בשנה הבאה ואולי בעוד מאה שנים ימשיכו ללמוד כאן באותה צורה. וילדות חמודות עם אור בעיניים תתקשינה להתמודד עם מקצוע מכביד ומשעמם זה שיוריד את בטחונן העצמי, ויהפוך אותן לטפשות בעיני עצמן,

 

כמו גם את אמותיהן שתרצנה מאד לעזור להן בשיעורי הבית או בלמידה למבחן, אבל לא תוכלנה כי הן עצמן לא מבינות מה כתוב בספר או במחברת.

 

זה לא אתן הלא מבינות, זו המערכת שלא מבינה שהגיע הזמן לחשיבה מחודשת. ולא רק בתחום המתמטיקה.

 

[הניה שוורץ מתוך עיתון משפחה]