הקבורה הנעלמת

סופה של התורה הוא חריג היסטורי, פלא בתולדות ימי קדם: משה מת. מת כאחד האדם.

"וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב" (דברים ל"ד, ה').

בדורו וגם בדורות רבים אחרי מותו, עשו בני אדם – כולם קטנים ממשה – "קריירות" גדולות יותר. לא אחד הפך לאליל. גם מייסד האמונה, שיצאה מחלציה של תורת ישראל, "זכה" להיות "בנו" המועדף של האלוקים, והוא יושב על תקן זה עד עצם היום הזה. ואילו, איש אלוקים זה, שגם לדעת חוקרים מודרניים עמד בראש המהפכה הדתית העמוקה ביותר שידע העולם – נשאר אדם אנושי גם במותו.

והוא מת בחטאו:

"ומת… על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל" (שם ל"ב, נ'-נ"א).

והעם שומע וקולט…

ומשה אף ירד מעט מגדולתו עוד בחייו, שעה שהעביר את השרביט ליהושע: "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (שם ל"א, ב') – שנסתתמו ממנו מעיינות החכמה (רש"י).

ועיני העם רואות.

ולא עוד, אלא משה אף הכריז באוזניהם את כאבו שלו, כאב הגדול באנשים: "נטל שתי ידיו והניחן על לבו ואמר לישראל: ראו אחרית בשר ודם" (מדרש תנחומא ואתחנן ו').

אחרית אדם. כל אדם. גם אדם כמשה.

ובמיוחד אדם כמשה, עד כי:

"ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (שם ל"ד, ו').

כדי שלא יהיו ישראל הולכים ומניחים שם בית המקדש ומזבחותיהם ומקטרים שם. כדי שלעולם לא יתערבו התחומין בין האלוקי לבין האנושי, ולא יטושטשו ההבדלים, ההופכים אמצעים למטרות ומעוותים את רוח האדם.

ועם זאת, לא מת משה ככל האדם. האיש ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (שם, י'), נישא הוא מעל כל בני אנוש. ואף חטאיו, לא במישור חטאינו הם מצויים.

המתבונן במשה במבט על אנושי, טועה הוא. המודד את פועלו ומותו באמות המידה של האדם המצוי, טועה אף הוא. כי משה היה איש האלוקים, האדם השלם, שרוח האלוקים בוססה בו כל חייו, גם ברגע מותו.

[מתוך אתר 'ערכים']