ברכות ביום האחרון

 


מה היה פועלו האחרון של המנהיג, שגאל את בני ישראל ממצרים, העניק להם תורה, וקרבם אל גבולות ארץ היעוד?

מובן מאליו - הברכה!

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א').

זהו סיום נאה לאיש, שחיי הציבור שלו החלו ביום בו עזב את מנעמי ארמון פרעה, "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב', י"א). סיום זה, מחוייב המציאות, ומתבקש מאליו בסופו של חשבון הנפש הנוקב, שערך זה עתה איתם, שם בערבות מואב.

דבריו מהווים סיום מרגש, המוכיח כי חרף כל המרורות שהשביעוהו, נתונה אהבתו לעם זה. ועתה, בשעת מותו, מעניק הוא להם את כל ברכת לבו, כי עמו הוא.

והברכות, ברכות הן לכל שבט בפני עצמו. כל שבט והברכה לזה יזדקק בעתיד. כשישב בנחלתו שלו בארץ ישראל. ברכה, בהתאם לאופי, לתכונות ולתפקיד המיוחד של כל שבט במירקם הלאומי.

זו תמצית החלק הראשון של הפרשה. החלק השני מתאר את עליית משה אל הר נבו, אל ראש הפסגה. את המבט האחרון, מלא תשוקה, לעבר ארץ חלומותיו, אליה לא זכה להכנס. וכן את פרשת מותו וקבורתו.

בסופן של הברכות הפרטיות, שהוענקו לכל שבט ושבט, מופיעות גם ברכות קיבוציות, שיחולו על ראש העם כולו. ביניהם מצויה ברכה אחת, שלכאורה, אינה אלא קללה של ממש, קללה שאקטואליותה לא פגה, והינה חריפה היום כבעבר. אף דומה כי כיום, בעזרת המלחציים הלאומיים, ובעידודם הנדיב של אמצעי התקשורת בעולם, היא לוחצת ביתר שאת, עוצמה וכאב. ברכה זו היא מן המלים האחרונות ממש שהשמיע משה טרם מותו. זו המילה "בדד" המבשרת את חוק בדידותו של עם ישראל בקרב האומות.

"וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים ל"ג, כ"ח).

אין צורך להכביר מילים על בדידותנו זו כעם וכמדינה. אנו מודעים לה כראוי.

גם האנטישמיות הבסיסית, המלחשת עדיין במעמקי האומות, אין בכוחה להסביר את העובדה, שמשה קבע מראש בדידות זו כברכה אחרונה. מה גם, שעמי העולם "נענו" לבקשתו של משה, וביצעו "ברכה" זו על הצד הטוב ביותר, ברצון ובהתלהבות.

ההגינות מחייבת לציין, שלא משה טבע מושג זה. הקדימו בהבנת עם ישראל דווקא נוכרי. הלא הוא בלעם, שזכה לעינים נבואיות. הוא הופיע בארץ מואב שנים מועטות קודם לכן, השקיף מראש ההרים על מחנה ישראל, וקבע את הקביעה הבאה:

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט').

אולם, בעוד הקודם איבחן את הסימפטום של הגורל היהודי, האציל עליו משה את ברכתו. ברכה לא מובנת, ובעיני רבים הינה, כאמור, קללה, שכל האמצעים להשתחרר ממנה כשרים.

וכי משה לא חש בבעיה? האם לא שם לב לקללה שבבדידות? לנזקיה החמורים לתדמית של עם ולקיומו התקין?

ודאי שחש. ועל כן ידע כי אופי העם ויעודו, המוכתב לו במקרא, מחייבו לברך את העם בתכונת בדידות זו?

דברים אלו, שהן בהסכמת הפרשנים כולם, ראויים שניתן עליהם את הדעת, כי בנפשנו הם. קללתה של הבדידות או ברכתה בידינו הן, תלויות אך ורק בנו. אנו נקבע בהתנהגותנו, אם נהיה ברווזון מכוער נצחי, או ברבור יפה במקומו הטבעי. היא תבהיר לו ליהודי, אם נאמן הוא ליעודו המקורי, או חלילה לא. כי יכול היהודי להיות בדד, "עם אומות העולם בכבוד ובמנוחה" (שכן בדידות אינה סגירות וניתוק). אך בסורו מן הדרך, יהיו "אומות העולם בדלים ממנו".

וקורות הימים הטעימונו משני האופנים גם יחד.

[מתוך אתר 'ערכים']
עבור לתוכן העמוד